אחד אחד הם כרעו, נפלו. אחד אחד הם עלו-לרגל אל הלשכה והודיעו, כי "למרות" ו"אף על-פי כן" - הם החליטו לתמוך. מתפתלים, נבוכים, אבל לפחות חשים הקלה על כי ההכרעה מאחוריהם.
יש ח"כים ושרים, שבשבילם ההכרעה ללכת עם הקו החדש, עם המנהיג שסטה מדרך הליכוד, היתה קלה וצפויה. שפתם מאז ומתמיד היא שפת השמאל. רק במקרה הגיעו לליכוד ונבחרו בין מנהיגיו ומוביליו.
הם, עם שרון בראשם, מושפעים מן היועצים והפקידים שנשכרו לתפקידיהם למרות ואולי בזכות עמדותיהם השמאליות. "חרבות להשכיר" אלה נותנים שירותיהם לכל המרבה במחיר, במקרה זה שרון ולשכתו. השפעתם האידיאולוגית על ה"בוס" ניכרת היטב, במיוחד בתקופה האחרונה. תכנית הנסיגה הגסה, כמו "חזון המדינה הפלשתינית", היא פרי ההילולים של אותם יועצים.
הכתובת היתה על הקיר עוד בזמן הבחירות ולאחריהן, כאשר שרון והליכוד ניצחו - ומי היה בין מנהלי המו"מ הקואליציוני בשם הליכוד? יחצ"ן, שידו רב לו בכל, ושהיום גורף הון עתק תמורת השירותים שהוא מעניק לאחד אנטישמי רומאני. לשכת ראש הממשלה בירושלים לא ניתקה הקשרים עמו.
למרות שהכסף שיחק אותה בגדול לפני שנה בבחירות הפנימיות בליכוד, כמובן יותר מן האידיאולוגיה, אי אפשר לומר שאין בסיעת הליכוד, המהווה כיום שליש מכלל הח"כים, גם טובים ונאמנים לדרך ולמצע. עם אלה נמנו - לפחות עד לתחילת השבוע - בנימין נתניהו ולימור לבנת. הראשון אפילו תואר על-ידי כותב שורות אלה, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, כ"שר האוצר ולמעלה מזה". רוצה לומר, בבוא העת להכרעות מדיניות, שר האוצר נתניהו יהיה ה"חישוקאי" בממשלה.
באשר לראש הממשלה - אשר יגורנו מפניו, בא. משר האוצר לא יגורנו, אבל הוא לא עמד במבחן הציפיות. הוא לא שכנע כשניסה להסביר את פשר החלטתו, "מדוע" ו"כיצד", ו"מה עדיף במצב הנוכחי", ו"איך אני עושה ופועל להציל את גושי ההתיישבות העיקריים". מה לעשות, הרוב בליכוד - הפעם אינו מאמין לו.
השר נתניהו לבטח מאמין ביעילות ההגבלות שהציב כתנאי לתשובתו החיובית לשרון. יתכן שסבור הוא, כי בכל זאת "חישק" את ראש הממשלה והצליח לצמצם את הנזק שגורמת היוזמה החד-צדדית ההזויה. נתניהו מוסיף להתנגד בחריפות למדינה פלשתינית. כל אלה לא יועילו לו מול הרוב בליכוד שרואה בצעידתו לקראת שרון סטייה שקשה להם להשלים עמה.
גם חסידיו המובהקים אינם רואים את הדקויות, ואולי אף את התיחכום, אם בכלל, שמאחורי המהלך של נתניהו. אין להם יותר אשליות: לדידם, מי שנסוג מגוש קטיף, כמו נתניהו ולבנת המתייסרת, יהיה קשה לסמוך על הבטחותיו בעתיד בגוש עציון או במרחב אריאל. בליכוד, מסתבר, אין הולכים בעיניים עצומות אחרי מנהיגים תועים ומטעים.
הגם שכמה ממנהיגיו אכזבו, אין זה אומר שגם המפלגה תאכזב. עדיין לא נאמרה המילה הליכודית האחרונה. מסקר לסקר מתעודדים מתנגדי הנסיגה, ואילו תומכיה, עם שרון בראשם, מודאגים מפני אפשרות של כישלון. ביום ה-2 במאי רב הסיכוי שרוב המתפקדים יצביעו "במפתיע" נגד ההינתקות מחבל עזה, שתהיה כרוכה בהתנתקות ממנהיגים שסטו מהדרך.
לתקווה זו מתלווית עוד תקווה קטנה: כשיתייצבו נתניהו ולבנת כל אחד בקלפי שלו, לפחות במצפונם האישי בל יבגדו. האם זה בלתי ריאלי לקוות, כי השניים - שלא כמו שרון ואולמרט - יטילו בכל זאת את הפתק "לא להתנתקות"?
