מצע למפלגה הוא מה שתעודת זהות לאדם. במצע הליכוד (1999) נאמר:
"ממשלת ישראל דוחה על הסף הקמת מדינה ערבית פלשתינית ממערב לירדן..."; "הממשלה תעמוד על כך ש... ההתישבות היהודית (תישאר) בשלטון ישראלי מלא"; "ההתישבות ביש"ע מהווה הגשמה של ערכי הציונות... ביטוי מובהק לזכותו הבלתי מעורערת של עם ישראל לא"י ומהווה נכס חשוב להגנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. הליכוד יפעל להמשך חיזוקה ופיתוחה וימנע עקירתם של יישובים".
מצע, המצדד במדינה פלשתינית ותובע לעקור את מרבית היישובים, משנה את זהותה של התנועה, כאדם העובר שינוי מין, ודומה הדבר כאלו מפלגת מרץ היתה מאמצת לה כמצע - את ארץ ישראל השלמה.
תופעה כזאת אינה ידועה בהיסטוריה. אכן, היו מנהיגים שעברו למחנה היריב. שבתי צבי התאסלם, רבה של רומא, צוללי, התנצר אחרי מחה"ע ה-2, אוסוולד מוסלי הסוציאליסט הפך לראש הנאצים הבריטים, והסוציאליסט מוסוליני ייסד את התנועה הפשיסטית. אולם בכל המקרים הללו לא לקחו המומרים איתם את קהילותיהם או את מפלגותיהם. היהודים נשארו יהודים, ואוסוולד ומוסוליני יסדו לעצמם מפלגות חדשות.
מקרה שרון, המבקש להניע מפלגה של 200,000 חברים רשומים, מפלגת שלטון, לכפור באמיתותיה, להתכחש ל"אני מאמין" שלה ולמחוק את אישיותה, ללכת לאבדון אידיאולוגי - דומה לחלילן מהמלין שמשך אחריו את הילדים אל תוך הנהר.
על כן, לכאורה נכון עושה שרון, שתחילה הוא שואל את החברים, האם אכן רצונם ב"סטריפ-טיז" אידיאולוגי. אך לאלייה הזאת שני קוצים: ראשית, השאלה לחברים מוצגת כאלו זו הנחה מוסכמת שמחיקת יישובים היא אופציה לגיטימית, ולא נותר אלא לשאול, מה גובה המחיר שהבטיח בוש. אלא, שלערכים המחלטים המובטחים במצע, כגון "הגשמת ערכי הציונות" ו"ביטוי הזכות הבלתי מעורערת של עם ישראל לארץ ישראל" בכלל אין מחיר, הם אינם בשוק. ומי שמתפלפל, האם מכתבו של בוש מחייב או לא, ומה חידש בוש על מה שכבר הבטיח קלינטון, וכיוצא באלו, נופל למלכודת הבדיחה הידועה בדבר "מחיר האישה".
השאלה שעליה חברי הליכוד נדרשים להחליט באמת - היא זו בלבד: האם משנים את המצע ודוגלים מעתה בהקמת מדינה פלשתינית ביש"ע ובחיסול ההתישבות היהודית בחבל עזה ובבמת ההר, כן או לא? (בצירוף רשימת עשרות היישובים שנדונו לכליה, כמו גושים שילה-עלי ודולב-טלמונים).
הקוץ השני באלייה נעוץ בתוצאת המשאל. כל שרי הליכוד, לבד מאחד, כבר הזדרזו להצהיר, כי יקבלו את "דין המתפקד". כלומר, עם ישראל יתאסלם עם שבתי צבי, קהילת רומא תתנצר, והמפלגות הסוציאליסטיות בבריטניה ובאיטליה תהפוכנה לפשיסטיות: "דין התנועה"! ולא היא. החלטת שמד של תנועה מחייבת את התנועה בלבד, והיא מעמידה כל חבר, ולא כל שכן נושאי תפקידים כח"כים ושרים מטעם התנועה, בפני ברירה אישית - "להשתמד" יחד עם המפלגה או לעזוב את שורותיה.
שר, שימיר את דתו הפוליטית, את עקרונותיה המקודשים ביותר, אך ורק כדי לשמור על כיסאו, הוא אדם ניקלה, וכבר משום כך בלבד אינו ראוי לתפקידו. והוא גם יגלה עד מהרה,עם כל הציניות והפרגמטיות שלו, שטעה בחשבון, וכבר בבחירות הבאות יתגלו שרון ואומרי ההן שלו כקברניו של הליכוד: "המחנה הלאומי" יברח, ו"מחנה השלום" יעדיף תמיד את המקור על העתק זול וחובבני.
יותר חשוב מעתידה של מפלגה מתאבדת הוא גורלה של מדינה הנתונה בידי הרפתקנים, וגורל מפעל ההתנחלות שהם הוציאו עליו גזירת כליה.
אנשי יש"ע ישגו, אם ישימו את כספם על שולחן ההימורים של המשאל הליכודי, מפני שלפחות לגבי עצמם - חורבנם אינו אופציה פתוחה למשאל. מכל מקום, אחרי המשאל - אם אכן יעבור הליכוד מהפך ושרון יזכה לרוב בממשלה (בכנסת יש לו ממילא רוב בעזרת קולות העבודה והערבים) - המתנחלים, ועמם מה שיישאר מן המחנה הלאומי, יצטרכו לשאול את עצמם, האם הם חייבים לקבל את כללי המשחק "הדמוקרטי" ולצאת לגולה בתוך ארצם? כתבתי "דמוקרטי" במרכאות, משום שהחלטת רוב על כפייה דתית או אנטי-דתית, החלטת רוב בדבר אפלייה גזענית או ביטול חירויות יסוד או החלטה המבטלת את הדמוקרטיה בעצמה (כפי שעשה הרייכסטג הגרמני ברוב מוחץ בפקודת היטלר) - ובישראל גם החלטת רוב שתבטל את העלייה - כל אלה, גם אם יתקבלו ברוב, נחשבות החלטות אנטי דמוקרטיות, מפני שלרוב דמוקרטי אין בתחומים האלה כל דריסת רגל.
הדמוקרטיה אינה דיקטטורה של הרוב, אלא משטר שבו גם על הרוב מוטלות מגבלות. האם ויתור של המדינה היהודית-ציונית על לב ארצה אינו גם הוא "מחוץ לתחום", אפילו לרוב? האם "טיהור אתני" של יהודים על-ידי יהודים שונה מחוקי האפליה בין אזרחים שחורים ללבנים באמריקה שהוכרזו בלתי חוקיים? האם הריסת עשרות יישובים וגירוש תושביהם איננה פגיעה מהותית בזכויות האדם, פשע נגד האנושות האסור גם על רוב דמוקרטי? ופקודות הביצוע שתינתינה, האם לא תהיינה "בלתי חוקיות בעליל , שדגל שחור מתנופף מעליהן", ועל כן אסור לציית להן?
הנה שדה-המערכה שבו חייב להתנהל הקרב הגדול על ארץ ישראל. לא עוד שתדלנות במסדרונותיו של שלטון שבחר את יש"ע להיות כפרתו. למפעל ההתישבות לא נותר אלא מאבק חסר פשרות, של מי שנלחם על ביתו ועל הערכים והאידיאלים, שבלעדיהם למדינת ישראל אין זכות קיום.
אין הרבה זמן. המכבש הדורס של שרון, דגם סיני, כבר בתנועה. נציגי המתיישבים חייבים לעלות על דרך חדשה, דרך של עימות חזיתי, ואם ישתהו, הציבור לא יחכה להם.