השופטת ביניש, כך התבשרנו, הודיעה שתימנע מהשתתפות בוועדה לבחירת שופטים, בעת ההצבעה על מועמדותה של חברתה עדנה ארבל. אבוי להחלטה הצבועה ואבוי למצהלות שמחתנו.
אחרי הכל, על מי היא ובעצם כל מערכת המשפט מנסים לעשות רושם? האם הימנעותה באה לשדר לנו שמדובר בוועדה נייטרלית ללא ניגודי עניינים? צר לי, אך מלכתחילה כל מבנה הוועדה, צורת פעילותה ודרך התנהלותה, נועדו לאפשר משחקי כוחות בסגנון סיעתי, בדומה לדרך שבה מתנהלת הכנסת, אלא ששם לא מעמידים פנים. בפוליטיקה, ראש הממשלה למשל לא יפסול את עצמו אם הוא צריך להציע את אחד מחבריו לשר. אז מה אנחנו רוצים מביניש?
כל מבנה הפעילות של הוועדה לבחירת שופטים, נגוע בניגודי עניינים אינהרנטי, מהסוג החמור ביותר האפשרי והמסקנה היא, שיש לקבוע מחדש את כללי המשחק שלה. נבחן אחת לאחת כמה מהליקויים במצב הקיים, כדי להבין עד כמה המצב בה חמור ובלתי מתקבל על הדעת.
הבעייה העיקרית נובעת מההליך שנקבע בחוק לגבי אופן הגעת המועמדים. ההגדרה של "מועמד" בסדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים הינה כך: "שופט או מבקש ששר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון או שלושה חברי ועדת הבחירה כאחד, הציעו מינויו לפי סעיף 7(ב) לחוק".
אז נעזוב לרגע את ביניש ואת חברתה. נניח ששר המשפטים מציע מועמד. אז מדוע הוא לא יפסול עצמו מהדיון בוועדה? הרי ברור שאם הוא מציע, אזי יש לו או יתכן שיש לו עניין מסויים בקידום המועמד שלו. נכון? וכך גם הנשיא עם המועמדים שלו וכך גם שלושה חברים אחרים... וכאן מתעוררת בעייה מסויימת.
בוועדה יש שלושה שופטים, אך שני שרים, שני חברי כנסת ושני עורכי דין. אז אם עורכי הדין למשל רוצים לקדם מועמד מהלשכה וחברי הכנסת רוצים לקדם מועמד שהוא בן של פעיל מפלגתי, אז איזו ברירה נותרת להם, חוץ מאשר לבנות קואליציות? במקרה כזה, לא נותרת לחברי הכנסת ולעורכי הדין ברירה אלא לבנות קואליציה (והם לא רעים בקואליציות ובפוליטיקה) והנה יש פתאום שלושה חברי ועדה שמציעים מועמדים מטעמם ואותם מועמדים גם יקבלו את התמיכה ממי שהציעו אותם. עכשיו, מי מוכן להמר על סיכוייו של שופט שהציע סתם כך את עצמו, מבלי שאיזה חבר ועדה יתמוך בו מראש?
לא ידוע לי על ועדה נוספת (כגון ועדת מכרזים), שחבריה הבוחרים בהצעה המועדפת, הם גם מגישי ההצעות. יתירה מכך, על כל חברי ועדה המתנהלת באופן תקין, נאסר באיסור חמור להימצא בקירבה כלשהי למגישי ההצעות, לסייע להם בהכנת ההצעה או להיות מעורבים בהצעות בדרך כלשהי. על פניו נראה, שהמתרחש בוועדה לבחירת שופטים, מנוגד לכל התיאוריות, הפסיקה והחקיקה המתייחסות לניגודי עניינים. כדי להשלים את התמונה האפלולית בדרך שבה מתקבלות ההחלטות בוועדה, נוסיף שעל דיוני הוועדה מוטל חיסיון ואין פרוטוקולים.
אין כל ספק, שדרך פעילות כזו, לא היתה מחזיקה מעמד במבחן בג"ץ. לכאורה, יאמרו חבריה, כך נקבע בחוק. אך הצידוק המתחסד הזה, אינו מחזיק מים. אין כל אפשרות שהכנסת תחוקק חוקים המנוגדים לכללים הבסיסיים שלפיהם פועלים בני אדם, כפי שאין אפשרות שהכנסת תחוקק חוק שיבטל את חוק ארכימדס ואין בית משפט שיבטל את פסק הדין במשפט פיתגורס.
התוצאה היא, שבמקום "ועדת בחירה" קיבלנו צוות משימה המורכב מכמה סקטורים בעלי אינטרסים משלהם. במקרה כזה, פוליטיקה פנימית ומאבקי כוחות הם עניין טבעי ומתבקש. משהו מעין "כנסת קטנה". צוות כזה מסוגל לפעול ללא מחלוקות כל עוד סקטור אחד בוועדה, נתן את הטון והכל התיישרו לפי תכתיביו.
לאחרונה, החלו סקטורים אחרים להרים ראש, לאחר שנוכחו שסקטור השופטים שלט ביד רמה בתוצאות הדיונים והם לא יותר מאשר חותמת גומי ואומרי הן. עתה, משהחלו גם אחרים לדרוש באופן מפתיע את זכויותיהם ולרצות להשפיע, מתחיל המאבק להיות פרוע יותר ויותר והסדקים החלו להתגלות במלוא עוצמתם.
המסקנה היא, שאין מנוס מלקיים דיון במבנה חדש של ועדה לבחירת שופטים, ובינתיים, ביניש אינה חייבת לפסול את עצמה, כי אף אחד שם אינו נקי מניגודי עניינים.
הכותב הינו מהנדס תעשייה וניהול, לוביסט ומנהל מאבקים ציבוריים, יו"ר נמ"ר (נפגעי מס רכוש), חבר בצוות המשפטי של עמותת אומ"ץ בראשות אריה אבנרי.
