בחודשים האחרונים אני עוקב מקרוב אחר המאמרים של נחמיה שטרסלר וכותבים אחרים בנושא המים לחקלאות. אינני חולק על זכותו של כל אחד מהכותבים לערער על מדיניות הממשלה ביחס לחקלאות, ואני אפילו מברך על קיומו של דיון ציבורי פתוח בנוגע למקומה של החקלאות בישראל. אולם כל דיון ראוי שיתקיים תוך שימוש בנתוני אמת, תוך שמירה על כללי תרבות וכבוד הדדי ובלי התלהמות והשמצות.
הטענה הנפוצה ביותר היא, כי הממשלה מסבסדת את המים המסופקים לחקלאות. הבה נבחן את הנתונים. העלות הממוצעת של הפקת המים, על-פי נתוני חברת מקורות הינה 1.15 ש"ח לקוב. סכום זה הינו ממוצע משוקלל של עלויות שאיבת המים והובלתם לכל המגזרים: החקלאי, העירוני והתעשיתי. אולם, ניתוח של ההוצאות של חברת מקורות מגלה שיש הבדלים גדולים בעלויות אספקת המים למגזרים השונים.
אספקת המים למגזר העירוני מחייבת הוצאות גבוהות לשמירת איכות המים ואמינות האספקה. המים חייבים להיות נקיים ברמה הגבוהה ביותר, בלי שאריות של חומרים שונים ותוך שמירה על תקנים מחמירים של עכירות, המצאות חידקים או כלור. למעשה, %75 מההשקעות שביצעה חברת מקורות בשנים האחרונות הינן לטובת המגזר העירוני ואחוז זה אף יגדל עם הקמת מתקן הסינון הארצי במאגר אשכול, שמיועד אך ורק לשיפור איכות המים למגזר העירוני.
רק לפני שבועות מספר נדרשה חברת מקורות לשפוך לים 100 אלף קוב בגלל פרשת האמוניה. החקלאים היו קולטים את המים האלו בחפץ לב, מאחר ורמות העכירות שנמצאו כלל לא רלוונטיות כשמדובר במים להשקיה. כלומר, כל ההוצאה שהיתה לחברת מקורות בשל פרשת האמוניה תזקף לכלל הצרכנים. בנוסף, סכומים אדירים מושקעים בהקמת בריכות איגום ואגירת רזרבות כדי להבטיח סדירות אספקת המים גם במקרה של תקלה.
כל ההשקעות הכבדות האלו אינן נדרשות לחקלאים, כך שהעלויות האמיתיות של הפקת המים הם כ-ש"ח למגזר החקלאי ו-1.30 ש"ח למגזר העירוני. כיום עלות המים לחקלאות הינה 98 אגורות, מכאן שההפרש בין העלות הריאלית והמחיר שמשלמים החקלאים הינו אפסי.
בניגוד למשתמע מהמאמרים השונים, המחיר שמשלמים החקלאים לחברת מקורות אינו התשלום הסופי של החקלאים עבור המים. זהו המחיר שבו רוכשים החקלאים את המים בשער המשק. מעבר לכך ישנן השקעות גבוהות בתשתית המים ובצנרת. מי שמבקש לערוך השוואות בין התשלום הסופי עבור המים במגזר העירוני והחקלאי, צריך לכלול נתונים אלו בחישוביו.
טענה נוספת היא כי החקלאות צורכת את רוב המים השפירים במדינת ישראל. טענה זו היתה נכונה בעבר, אולם היא כלל אינה נכונה בשנה שבה מקוצצות מכסות המים רק לחקלאות. בשנת 2001 תעמוד צריכת המים השפירים הכוללת על 1.6 מיליארד קוב, על-פי החלוקה הבאה: 750 מיליון קוב לצריכה העירונית, 500 מיליון קוב לצריכה חקלאית, 150 מיליון קוב לתעשיה ו-185 מיליון קוב לרשות הפלשתינאית ולירדן. כלומר, חלקם של החקלאים במים השפירים אינו עולה על שליש.
מעת לעת מתפרסמים מאמרים הקוראים במחי קולמוס לביטול ענפי חקלאות שלמים במדינת ישראל: בננות, תפוחי אדמה, הדרים או מלפפונים. אני סבור שאיש מהכותבים לא הפנים את המשמעויות מרחיקות הלכת שתהינה לכך. מדינה החפצה חיים אינה יכולה להרשות לעצמה להישען על זרים באספקת מזון בסיסי לאוכלוסיה.
אני סבור שלא יעלה על הדעת שמדינה המצויה במצב ביטחוני כה קשה תוותר מרצונה על היכולת לספק מזון לתושביה, ותיתן את עצמה בידי מדינות זרות. איש מאיתנו אינו יודע לאן יתפתחו הדברים במישור המדיני ויש לקחת בחשבון את האפשרות כי נאלץ להתמודד בעתיד עם מערכת בינלאומית עוינת, שתבקש להפעיל עלינו סנקציות שונות. אם נוותר על היכולת לספק לעצמנו את המזון הבסיסי נפגע ביכולת העמידה שלנו.
קיומה של החקלאות הינו אינטרס לאומי, שיש למדוד אותו מעל ומעבר לשיקולים הכלכליים. את זאת הבינו ברוב מדינות העולם. בשוויצריה, לדוגמה, %80 מהכנסות החקלאים מקורם בממשלה. בארצות הברית קיים חוק מיוחד - "חוק הכפר" - המבטיח את זכויות החקלאים. במדינות אלו ואחרות כלל לא מתלבטים אם לתמוך בחקלאות, השאלה היא רק כמה.
המסקנה המתבקשת מבחינת עלויות המים היא שהחקלאות משלמת כבר היום את מחירם הריאלי של המים. למרות זאת, יכולה ממשלת ישראל להחליט כי המים הינם משאב במחסור, ולהעלות את מחירם על-מנת לווסת את הביקוש כך שיתאים למצאי המים. אולם, במקרה כזה יש להחזיר את כל התמורה בגין יקור המים לחקלאים בדרך שתבטיח את קיום האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל.