מינוייה של עדנה ארבל שוחרת האזנות הסתר לעליון, בבחינת צחה מכל רבב, ממקד את שימת ליבנו לנורמות הרווחות בקרב בכירי האדמיניסטרצייה במדינה. שצחה וברה היא כלובן השלג הצח על-פי נורמות אלה, עולה מהערונת שמישהו העיר באוזני: "השמת לב לכך שאת התלונות נגד ראובן ריבלין לקח למשטרה ולפרקליטות לבדוק 3.5 שנים, ואילו לאהרן ברק וטומי לפיד לקח רק 3.5 דקות לבדוק את התלונות נגד ארבל?".
ומי יאשים אותה בעניין מינוי הדירקטור ששאפה להשיג לכאורה לבעלה? והרי היות האדם דירקטור במוסד ממשלתי הינו כה תכופות רביצת עונג על מכרה זהב באפס עמל, וכה רבים מברכים את קשריהם הברוכים, כאשר הם משיגים את המינוי הנכסף.
וכי המשורר נתן זך, שיודע על הוויית חיינו דבר או שניים, לא כתב בשירו "כלבלב הו בידי בם בם" את השורה בת האלמוות: "מי שלא חטף כאן עצם לעצמו, סופו שלא רואים אף את קצה זנבו"?
הנה, יונית חזמוחעס (שם בדוי) מופיעה לפגישות עם מרצדס זוהרת, וכאשר שואלים אותה בתומת לב כיצד השיגה את הכסף מעבודתה כעובדת סוציאלית (או שמה ההורים הקשישים הם שהיטו כתף?), היא מספרת בקריצה קורנת כי עקב הדוקטורט שהשיגה בתחום עיסוקה, הרי כאשה וכדוקטור מונתה למספר דירקטוריונים ומכאן המרצדס ודירת הפאר ונסיעות התענוגות התכופות לחו"ל.
אלא שיש המוכנים להישבע שכאן סייעו יותר מכל חזה השופע והמוצק ושערה הבהיר במסגרת חסדי העינוגים המשכרים שהעטירה על מספר גברים בעלי מהלכים בנושא. גברים אלה, אגב, הינם בעלי אותה מנטליות צינית כמוה ממש, ומלהגים בדומה לה, בלשון זריזה מרכלת/מלגלגת ושופעת אנקדוטות ובכוחניות מזלזלת כלפי העולם ומלואו ועלובי החיים והנעבעכים באשר הם ברוח חנוך לווינית. נעבעך, אגב, מוגדר באופן מובלע ברוב המקרים על ידם ככזה שלא השכיל לחפון לעצמו איזה עטין ציבורי שופע.
אבל כלפי מטופליה, מה יש לדבר, היא נוהגת דרך קבע לעטות הבעה עגמומית של שותפות ואמפטייה עזה עם גורל אכזר.
אבל נחזור לבכירי האדמיניסטרציה במדינה, או ליתר דיוק, מסורות שהשתרשו. למשל:
- מסורת הצווארון הפתוח של הבכיר.
מה מקור מסורת הבכירים של החליפה הפתוחה והחולצה חסרת העניבה בעלת הצווארון הפתוח?
מומחים להיסטוריה של התפתחות אופנות הלבוש עשויים להצביע על הפונקציונליות של סגנון הבכירים הישראלי, שמקורו במסורת ה''סוציאליסטית" המקומית.
למה מקומית? דווקא אמא רוסיה הבולשביקית לא היתה כאן מקור השראה, בניגוד לתחומים אחרים. אבל כאן - לא. שהרי ברוסיה בתקופת הגשמת הסוציאליזם הסטליניסטית היה נוהג המלבוש הרווח צווארון רכוס ומעין סרבל בגיזרה צבאית (בסגנון מאו טצ'ה טונג שאימץ את אורח הלבוש של הלוחמנות הסוציאליסטית). בתקופת לנין, וגם אחרי סטלין היה לבוש הבכירים אזרחי, עם צווארון רכוס ועניבה.
אם כן, נחזור לסגנון הבכירים המקומי ולמקורו הפונקציונלי. מה הטעם בכך?
היסטוריונים של הלבוש עשויים לעלות את סידרת הסברות הבאות:
לחולצה חסרת עניבה עם צווארון לא רכוס, המתלווה לג'קט לא רכוס, קל בהרבה לתחוב לכיס החולצה חבילת שטרות. שכן, יש כאן בעייה לא פשוטה: שמה לתחוב לכיס הז'קט החיצוני?
אלא שכיסי ג'קטים הינם תכופות לצורך ניראות אסטטית/אלגנטית בלבד, וחסרי מימד פונקציונלי של איכסון. כיס עליון כזה הינו לעיתים קרובות חסר עומק, דהיינו בעל פתח חיצוני בלבד וסנטימטר או שניים של עומק. חבילת השטרות עשוייה לבצבץ החוצה. מביך משהו.
צמד כיסי הז'קט הנמוכים יותר הינם במקרים רבים ברי איכסון ולא לנוי בלבד, אבל שוב קיימת אי-וודאות מה עומקם. בנוסף, בשעת ישיבה או תנועה עשויים השטרות להשפך החוצה.
לעיתים, כטוב לבו של הבכיר ביי"ש בטכס חגיגי למשל, עשוי הוא לפשוט את מעילו ולהניחו על הכסא, מה שיוצר אי-וודאות נוספת. הלך הכסף? לא עשית כלום, וגם יאשימוך ברשלנות ומי יודע במה עוד.
לעומת זאת, כיס החולצה - פונקציונלי תמיד. וגם מחווה התחיבה הינו חביב וחברמני יותר, ממש מתבקש מאליו. תחבת, ומייד הז'קט מכסה, ממש כנעילת כספת.
לכן, על הג'קט להיות לא רכוס באופן תמידי, שכן הרגע החגיגי, רגע התחיבה, אינו ידוע מראש, דבר ההופך את תחיבת הבוכטה לרגע לא צפוי ואמיתי של חסד והפתעה מרנינה.
חולצה תחיבת-בוכטה חייבת להיות רפויה. מכאן טעם הצווארון הלא רכוס.
ועניבה? גם אם היית עונד עניבה על צווארון לא רכוס, מעשה רישול בוהמיאני, עדיין היד התוחבת יכולה להסתבך בעניבה וכל זה. והרי על התחיבה להיות מעש אלגנטי ללא דופי. ומצד שני, ממש לא נעים לתחוב לאיש בעל עניבה והדר אירופאי. ריטואל התחיבה מחייב סחבקיות נלבבת, ולא מעונבות קרה ופורמלית. השחיתות הינה תכופות שופעת חיוכים מרנינים.
- סיפורו של זייגנבאום המפקיד
אני כפקיד עברי, נושא אמנם בגאון את סמל מדינתי. אבל, תאמינו לי, אישית, רק ואדוז ופנמה: היכטה שלי נושאת את דגל פנמה, ואילו חברת הקש שלי רשומה בוודוז.
מידי פעם, כשהבוס שלי נוזף בי, אני שולף לאחר מכן בהצנע ליד שולחני עמוס התיקים, דגלון פלסטיק קטן של ואדוז מכיס חולצתי, ונזכר מייד שמצבי עדיף בהרבה על שלו.
מאידך, אשר לסמלי ישראל, מה אתם יודעים.
פעם נשדדתי בלוזאן שבשוויץ על-ידי טורקי אלים, בהיותי עם ידידי אבוטבול בדרך לבורדל בשעת לילה, לאחר שבמשך היום הפקדנו שם מה שהפקדנו. בגלל אותו אבוטבול נקלעתי להרפתקה הזאת.
שכן למה לוזאן דווקא? אני אישית מעדיף את ציריך, אך אבוטבול, היושב אף הוא באותו חדר, הזכיר לי שבתור דובר עברית ורומנית אתקל בקשיי שפה בציריך, ואילו הצרפתית הים תיכונית שבפיו תהפכנו לבני בית בלוזאן.
כאמור, בדרכנו לבורדל ברחובות לוזאן השוממים בשעות ערב מאוחרות לאחר ההפקדה המוצלחת, ניתקלנו באותו בריון טורקי.
אבל לאחר שסמל המדינה המתנוסס על הפספורטים שהוגשו ביד רועדת יחד עם הארנקים, הבריק לאור פנס הרחוב, אורו פניו: "ישראל וטורקיה, חברים טובים", רטט בהתרגשות שפמו של האיש בשעה שלחץ את ידינו. כמחווה מיוחד לידידות בין העמים החזיר לנו שתי שטרות של 50 פרנק, לאחר שלקח את 2780 הפרנק הנותרים.
כמובן שפרט לרגשות החמים שדגל שוויץ מעלה בליבי, גם דגל טורקייה עושה לי משהו מאז.
הביורוקרטיה בארצנו ומה לא למדנו מהאנגלים והצרפתים
www.haayal.co.il/reply.php3?id=513&rep=24091&LastView=0
