הפעולה שבה נהרגו ששת חיילינו בשכונת זייתון בעזה היתה מסוג הפעולות שלפי תומכי ה"התנתקות" אמורה היתה להיות דפוס קבוע אם חלילה היתה התוכנית יוצאת לפועל.
מדובר בפשיטה על בתי מלאכה המייצרים את הנשק עוקף הגדר - רקטות הקסאם ופגזי המרגמה, שייצורם המסיבי הוא תוצאה ישירה של עזיבתנו את עזה לפני 10 שנים במסגרת הסכמי אוסלו.
הסיבה היחידה שבשטחי יש"ע אין ירי של נשק מסוג זה היא שצה"ל חזר אל כל המקומות שעזב במסגרת ההסכמים והרס את עיקר תשתית הטרור. מתברר שה"התנתקות" מגבירה את הטרור, לעומת הגברת ה"חיכוך" המשקיטה אותו.
הנה מתנפץ לו עוד שקר נפוץ של השמאל הטוען הפוך. בערי יו"ש שבהם ביצעה חבורת אוסלו "התנתקות", ומסרה אותן, אפילו עם הסכם, לרשות הפלשתינית, צמחה מפלצת טרוריסטית כזו, שאילצה את ממשלת שרון-פואד-פרס, לבטל את ההינתקות ההיא, להגביר את החיכוך ולחדש את "הכיבוש" במסגרת מבצע "חומת מגן" ועד היום.
אל"מ דרור ויינברג הי"ד, מח"ט חברון שנפל לפני שנה וחצי, קיבל לידיו עם הגיעו לתפקיד גזרה רותחת. עם הגיעו, הודיע בפגישה עם נציגי קרית ארבע כי הוא מתכוון להגביר את החיכוך עם הערבים למקסימום. ואכן, לא עבר זמן רב וכביש מס' 35 נפתח לתנועה לאחר שהיה סגור מתחילת מלחמת אוסלו, הירי היומיומי על קרית ארבע והישוב היהודי בחברון פחת עד להפסקתו, והכבישים הפכו בטוחים.
במבצע חומת מגן לא היה צורך לכבוש את חברון כי פעולותיו הנמרצות של דרור ריסנו את הטרור שם הרבה קודם. דרור נפל בקרב הסימטה שאירע לאחר פעולת "מיני התנתקות" מבית מדרשם של הצמד שרון-פואד, שהוא התנגד לה נמרצות. להתנתקות ההיא קראו בשם "יהודה תחילה", ובמסגרתה עזב צה"ל את רוב חברון.
בחסות נסיגה זו חזרו כל ברוני הטרור אל העיר והצליחו להשיג את אחד מנצחונותיהם המזהירים ביותר בהריגת המח"ט ועוד 11 איש. גם להתנתקות החוזרת בגזרת בית לחם שנקראה "בית לחם תחילה" היה מחיר בצורת פיצוצו של אוטובוס 20 בקרית מנחם. זו התנתקות וזו שכרה.
אין כל זיקה גיאוגרפית או עניינית בין ישובי גוש קטיף למטרת הפעולה שהיתה כאמור פעולה מונעת נגד ייצור טילים. מנסיון השנים האחרונות עולה כי שרון אינו נוקף אצבע כשגוש קטיף מופגז או מותקף. 4,000 פגזים שנפלו על היישובים הללו, לרבות רצח משפחת חטואל - המחריד ביותר במלחמת אוסלו, כמעט ולא גרמו לשום פעולה נגד היורים ושולחיהם.
לעומת זאת, מורגשות מאד תגובות נגד הירי על יישובים שבתוך הקו הירוק. לכן, הקשר המלאכותי שיוצרים אנשי השמאל בין התקלה בפעולת עזה לבין ישובי גוש קטיף הוא קשר נפשע המהוה עלבון לאינטיליגנציה. הניצול של התקלה בפעולה כזו להתקפה על המתיישבים ללא כל סיבה וקשר, הוא ריקוד על הדם מהסוג השפל ביותר.
בד בבד אותם אנשי שמאל הם אלו הלוחצים על צה"ל להיות "מוסרי", כלומר הם ממליצים שחיילינו הם אלו שצריכים למות במקום אזרחים ערבים, שכניהם של מפעלי המוות הללו. למי שדווקא מתעקש לא לפגוע באלו שחגגו עם אבריהם המרוטשים של חיילינו, ניתן היה להודיע לאזרחים לפנות את האזור בתוך שעה. את המחרטות הכבדות אין סיכוי לפנות בפרק זמן כזה, וכך ניתן להרוס מהאוויר את המפעלים הללו מבלי לסכן את חיילינו. אבל הרעיון הפשוט הזה הוא מעבר לתחום ההעזה והמחשבה של החבורה העלובה המנהיגה את המדינה, ומחוץ לתחום אצל השמאל. מי שצריך לשלם את המחיר הם מתיישבי גוש קטיף כמובן.
מקוממת במיוחד היא התופעה של יוסי שריד, ביילין, פרס, אורון, אבשלום וילן ועוד, המעיזים לקרוא לפנות את הישובים היהודיים. אנשים אלו עצמם, הם אלו שהביאו אל תוך ארצנו את ערפאת ועשרות אלפי מחבליו, נתנו להם נשק, אימנו ומימנו אותם והתעלמו מהפרות ההסכמים השיטתיות, מההסתה, ומצעקות השבר של חצי מהעם שהתחנן "אל תתנו להם רובים".
אנשים אלו, שחלקם ממומן בגלוי על-ידי מדינות זרות, אחראים במידה לא מבוטלת לנהר הדם הזורם כאן בשנים האחרונות. אדם הגון, לאחר שרואה במו עיניו לאן הובילה דרכו, היה מתנצל, הולך הביתה ומתחבא מתחת לשמיכה. לא כן אנשי השמאל. לא רק שאין להם שום בושה, שום חרטה, הם עוד מעיזים להאשים את קורבנותיהם הגדולים ביותר - המתנחלים, הנהרגים יום יום ביישובים ובכבישים על-ידי הרובים שהם סיפקו לרוצחים.
אותם אנשי שמאל שהתעלמו כשיכורים מכל התחינות ומכל תמרורי האזהרה שהיו בשפע לנגד עיניהם לאורך השנים, שוברים שיאים של חוסר הבנה, הסתה, חוצפה, הטעייה, ושנאת אחים.
