חבל שאריאל שרון או מישהו מיועציו לא נכחו במיפגש של חברי ליכוד, שהתקיים בסוף השבוע שעבר בתל-אביב. עברו כמה ימים מאז משאל הליכוד ותוצאותיו ה"מפתיעות", וסערת הרוחות בקרב חברי התנועה טרם שככה. בוודאי לא בקרב החברים שבאו למיפגש, רובם ככולם מצביעי "נגד", ואינם דוקא מן ה"פייגלינים" או "הימין הקיצוני", כפי שיועצי שרון ברוב סיכלותם ומצוקתם הטיחו בהם ערב המישאל.
לכאורה, עשרות המתכנסים יכלו לעלוז ולחגוג. הם הרי ניצחו בשם האידיאולוגיה את המנגנון בראשות יו"ר התנועה, הם בלמו את הסטייה מדרך הליכוד ומעקרונותיו. הם היו בעצם מצביעי ה"בעד", לא ה"נגד". בעד העקרונות והמצע, בעד ארץ-ישראל, בעד שמירת היישובים. עם זאת, לא אווירה של עליצות שררה באולם, כי אם של דאגה. בראש וראשונה דאגה מעצם המהלך שניסו להוביל שרון, אולמרט וחבר יועציהם, בתמיכת כמה ח"כים ש"לא היית מאמין עליהם".
בעיני הרוב בליכוד שגבר על ה"תרגיל", זו היתה סטיה חמורה ממה שהטיפו לו כל השנים ומתן הכרה לדרך השמאל. היו בכנס מי שהביעו פליאתם, שבכל זאת נמצאו כארבעים אחוז מחברי הליכוד, שגילו נכונות ללכת בעיוורון אחרי המנהיג ודרכו השגויה. ואולם, עיקר הכעס התמקד בעובדה, שלמרות התבוסה המחפירה של ראש הממשלה, למרות הבלמים ששמו לגלגליו הרוב המכריע בקרב חברי הליכוד - הוא בשלו, אולמרט בשלו, וגם יועצי אחיתופל והחסידים השוטים של "אריק מלך ישראל", בשלהם.
כותרות העיתונים באותו יום שבו התקיים הכנס הנ"ל, אמרו חד-משמעית, כי ראש הממשלה ימצא דרך לעקוף את תוצאות המשאל, ולהוביל את המדינה ל"התנתקות", כלשונו המכובסת, דהיינו, הפקרת חבל עזה וצפון השומרון לידי אירגוני הטרור. אמנם ראש הממשלה מקיים בימים אלה שיחות עם שריו, אבל בעמקי לבו בז ל"אינדיאנים" (כלשונו אנינת-הטעם של עומרי), שנתגלו כ"אידיאולוגים", אינו מקבל את הדין התנועתי-הדמוקרטי ומתעקש לעשות "דווקא" לבוחריו.
שרון שכח מה אמר בנאום הקצר שנשא בוועידת הליכוד, ערב פסח, כאשר בצורה מחטפית "הוחלט" על משאל המתפקדים: "משאל החברים יחייב את כל נציגי הליכוד ואני בראשם. כולנו נבחרי ציבור, כולנו שליחי ציבור. קבלת ההכרעה הדמוקרטית בפורום הרחב ביותר היא הדרך הנכונה לשמור על אחדות הליכוד ואחדות הפעולה בליכוד גם בעת של הכרעה קשה. מותר שיהיו חילוקי דעות לפני ההחלטה - חייבים להתאחד יחד אחריה".
זעם ודאגה עלו מדברי כל הנוכחים בכנס החברים בתל-אביב. באוויר ריחפה התחושה, כי אחדות הליכוד נמצאת בימים אלה בסכנה, בניגוד לדברי החלקות הזחוחים של שרון באוזני מאות חברי ועידת הליכוד וכל כלי התקשורת. ביטויי התוכחה נגדו ונגד ממלא-מקומו צריכים לכאורה להדאיג מאוד את ראש הממשלה. אלא שהוא, מסתבר, החליט להתעלם כליל מתוצאות המשאל ומהביקורת הפנימית חסרת התקדים הגואה נגדו. ואם שרון כך, מה כי נלין על כמה שרים מהאגף השמאלי?
טומי לפיד, מנהיג "שינוי", אינו יורד מן המסכים ומתראיין עד לעייפה (מתי הוא גם עובד?) נגד הליכוד ונגד ההכרעה הדמוקרטית בתוכו. אהוד אולמרט אינו פוסק מלזלזל ב"חוות הדעת הפנימית" שנתקבלה בתנועה (שהעניקה לו, כזכור, רק את המקום ה-33 ברשימתה לכנסת) וזוכה לתקשורת אוהדת (סימה קדמון ודן מרגלית, למשל).
הגדיל לעשות שר הביטחון, שאול מופז, שזה מקרוב בא לפוליטיקה ולליכוד. באוזני פעילי הליכוד באילת הודיע ה"היסטוריון החדש" הזה, כי "רצועת עזה אינה נחלת אבות וההתנחלויות שם היו בגדר טעות היסטורית". איני יודע מה היתה תגובת הנוכחים במיפגש, ואם מישהו מהם טרח לשאול את שאול: אילת - האם היא נחלת אבות?...
ובאשר לשרון, האם הוא מוביל עצמו במודע להתנתקות ממפלגתו, או לפחות מן האגף האידיאולוגי בה, עד כדי פילוג ושבירת האחדות? כמו לפני המשאל כך גם לאחריו, הוא מוסיף משום-מה לחיות מפי מוליכי השולל ומלחכי הפינכה סביבו, הידועים בכינוי "פורום החווה". בהתנתקות מהתנועה אריאל שרון בהחלט יכול "להצליח", לאחר שניתק עצמו מדרכה ההיסטורית הצודקת.
התחושה היא, כי האיש שתרם יותר מכל מנהיג אחר למען ההתיישבות ביש"ע, הולך לפגוע בה; כי מי שתרם יותר מכל להקמת הליכוד לפני שלושים שנה, עלול לפלג אותו; ומי שגבר על השמאל בראשות אהוד ברק, עמרם מצנע ושמעון פרס, מעודד את "העבודה", "יחד" ו"שלום עכשיו" לצאת אל כיכר העיר ולערוך מיצג של נהי והתלהמות בעוד הלחימה באויב נמצאת בעיצומה.
