סמוך להריסותיו של מה שהיה לפנים ביתה, כרעה סבתא וחיפשה בין ההריסות את תרופותיה - סם חייה. הסבתא הזו, ערבייה מרפיח, אשר בלאו הכי איש לא יזכור את שמה גם אם הוא ייכתב עוד פעמים אחדות, אבל הכל יזכרו את הד דמותה גם לאחר שייאלם קול המלחמה, תיצרב - אולי לעד - בתודעה הקולקטיבית של שני העמים.
הסבתא הזו, שאינה "הזקנה מהמסדרון" אלא "הזקנה מחורבות רפיח", הזכירה לשר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד את סבתא שלו, עליה השלום - כלומר, עליה המלחמה. ההשוואה והתזכורת מצמררות. אין טעם להתווכח עם רגשות, קל וחומר - עם זיכרונות מרים. מנהמת לבו הקרוע והמיוסר אמר טומי את אשר אמר.
יהיה זה זדוני לייחס לאמירתו מניע תקשורתי, דווקא משום ידיעתו של לפיד את עוצמתה של התקשורת ואת כוחה של אמירה רגשית טעונה ומועצמת כאמירתו לרגש, להרטיט, לצמרר ואכן גם - לקומם ולהכעיס.
כך או אחרת, מראה דמותה של הסבתא וזעקתה על חורבן ביתה לא יכול שלא להכמיר גם את הקשוחים שבלבבות.
הסבתא הזו תיוותר כעדות, אילמת גם בזעקתה, לסבל, לכאב ולייסורים שגורמת כל מלחמה.
אם תזכה לחיות עוד שנים אחדות - עד 120 סבתא'לה - היא תספר, מן הסתם, למי מנכדיה או נכדותיה שטרם נולדו על הימים הנוראים ההם, שבהם פשפשה ונברה בין חורבות ביתה וחיפשה לשווא את תרופותיה.
נ.ב.
מן המלחמה הזו (אשר בלשון מכובסת מכונה "קשת בענן") ייוותרו שתי תמונות קורעות לב: התמונה של סבתא, אשר הפלשתינים יעשו בה, כמשוער, שימוש תקשורתי רחב, כדי להעצים את דימוייה של ישראל בעיני העולם ככובשת לא נאורה, ותמונת חיילי גבעתי, הזוחלים על ברכיהם ומחפשים בחול החם את שרידי גופות חבריהם הלוחמים, תמונה אשר ישראל תעשה בה, כמשוער, שימוש תקשורתי רחב, כדי להעצים את דימויה בעיני העולם כמדינה אשר לקדושת החיים בה אין גבול, אף לא גבולו של המוות.
