תדמיתם של פוליטיקאים כפי שהיא נתפשת בעיני הציבור רחוקה, פעמים רבות, ממהותם האמיתית. במציאות, בטווחים של ראיית הלבן בעיניים, במגע אישי קרוב, מסתבר כי גם פוליטיקאים הם רק בני אדם. גם הם אוהבים בעומק-רגשות ושונאים בעוצמה בלתי נשלטת, גם להם כואב כאשר דוקרים אותם, גם הם מדממים אם פוצעים אותם, גם הם מכירים, לא פעם, את הכאב האישי הנובע מאבדן חברים או בני משפחה, גם הם יכולים להיות חכמים או טיפשים וכן - גם הם סובלים לעתים מכאב שיניים, עצירות או שלשול.
מנקודת הראות הזו גם שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד הינו כאחד האדם. אם רצונו בכך זכותו להצטייר בעיני הציבור, בהתאם לתדמיתו, כמי שביסס את הצלחתו הפוליטית על שנאת הדתיים, כתקשורתן-פופוליטי מתלהם שפעמים רבות, אולי רבות מדי, פולט מלים קשות ופוגעות לפני שהוא חושב על משמעותן והשפעתן. ובו בזמן זכותו גם להיות אב טוב ואוהב לילדיו, אדם כמוני וכמוך האוהב את הנאות החיים, וגם - הוגה דעות שעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הם, מבחינתו, עמוד האש ההולך לפני המחנה.
אבל טומי לפיד, ככל הנראה, רוצה ליהנות מכל העולמות, ובו-זמנית גם לאכול בתאווה את העוגה וגם לשמור אותה שלמה, להנאתו הצרופה.
כדי שלא יהיה מקום לטעות ראוי להביא לידיעת מי שאינו יודע: לפיד הוא צאצא למשפחה יהודית-הונגרית שחלקה ניספה בשואה, וכמו רבים מבני הדור השני לשואה גם חייו התפתחו תחת עננת הטראומה הנוראה הזו. אם, דרך משל, לפיד משמיע כנגד מישהו את המלה "נאצי" הוא מבין עד עמקי נשמתו את המשמעות הבלתי אנושית והנוראה הנסתרת מאחורי הכינוי הזה. מן הטעם הזה ראוי להניח כי לפיד הבין היטב את המשמעות של הדימוי שהציג בישיבת הממשלה כאשר אמר - נוכח כל השרים סביב שולחן הממשלה שבה הוא חבר נכבד - "הזקנה שנברה בהריסות ביתה ברפיח, כשהיא כורעת על ברכיה, מזכירה לי את סבתא שלי".
מבלי לציין באורח מפורש שהוא מבקש להבהיר לכל מאזיניו הנבוכים את האנלוגיה הנגזרת מן האמירה הזו, ברור היה לכל מי ששמע את המשפט החמור הזה, כי בהשוואה הזו, מדמה לפיד את מעשי צה"ל והתנהגותו היום למעשי פלוגות הסער של הנאצים ולאופן התנהגותם האכזרי כלפי אזרחים שלא עשו כל רע וכל חטאם היה - יהדותם.
זכותו של טומי לפיד לחוש את מה שחש נוכח התמונה שראה בטלוויזיה; זכותו של טומי לפיד גם לחשוב שמה שעושים חיילי צה"ל ברפיח דומה למה שעשו הנאצים במלחמת העולם השניה; זכותו של לפיד גם להשמיע את תחושתו בקול גדול וכואב. אבל, כאיש ציבור, חייב לפיד לדעת כי אי אפשר לאחוז מקל אחד בשני קצוותיו.
אם לפיד חולק על מדיניות הממשלה שבה הוא חבר ומשוכנע כי המעשים הנעשים במצוותה גובלים בפשע חמור - מדוע הוא נשאר בממשלה? ואם הוא נשאר בממשלה למרות זאת - הרי "צביעות" היא המלה ההולמת לתאר התנהגות כזו. ואם, למרות כל הדברים האלה, לפיד מעריך שהממשלה צודקת במעשיה שכל מטרתם, בעיניו, לחסל את תשתיות הטרור ולהעניק שלום וביטחון לעם ישראל - מה ההיגיון בהשמעת המשפט הטעון?
ללפיד פתרונים. ואולי התשובה לתהייה פשוטה לחלוטין: לפיד עדיין לא הפנים את העובדה כי כיום הוא שר המשפטים הנכבד בממשלת ישראל וכבר מזמן איננו עיתונאי צעקן ואגרסיבי ב"פופוליטיקה" המחפש כותרות שכל מטרתן להאדיר את חשיבותו העצמית בעיני הציבור.
