חברי הטוב טוען, שאפילו דגים מתביישים היום להיעטף בעיתון. אני חושב שהם מגזימים, למרות שצבעי דפוס די רעילים, ויכול להיות שהתכנים גם כן. כיוון שעיתונות הנה כלי חשוב בדמוקרטיה, צריכים חופש עיתונות (כלומר, החופש לעיתונות ולעיתונאים לפעול ולהתבטא). אך חשוב ממנו חופש הביטוי (שהוא הזכות של כל אחד מאתנו, האזרחים, להתבטא חופשית ובאחריות). אלא שכדי שיהיה לו חופש ביטוי, בחברה המודרנית אדם צריך להיות בעליו של עיתון. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהנטייה של העיתונות אל הזול ואל הירוד - אל הצהוב - הנובעת מרצון להפיק במהירות רווחים קלים. כלומר, העיתונות כורתת את הענף, שעליו היא יושבת, והוא אמון הציבור.
מאז החלה לפרוח במאה השמונה-עשרה העיתונות המודרנית היא עברה גלגולים רבים - כולל מהפכות טכנולוגיות. דבר אחד לא השתנה בה: זו התעשייה היחידה, הנהנית בדמוקרטיה מהגנה חוקתית - חופש העיתונות, שהינו נגזרת מסוימת של חופש הביטוי. כך, למעשה, תומכת המדינה בעיתונות, ואפילו מקדמת את מכירותיה. מערכת החינוך מסבירה לנוער, כי עליו לקורא עיתונים, כדי להשכיל.
הנשיא האמריקני תומאס ג'פרסון (שכיהן לפני מאתיים שנה בדיוק) נחשב לאחד ממבשרי חופש העיתונות - למרות שהוא עצמו, כאתאיסט, החשיב יותר את חופש הדת ואת ההשכלה כאבני-יסוד לדמוקרטיה. הנשיא ג'פרסון טען באחד ממכתביו, כי קורא עיתונים יודע על העולם הרבה פחות ממי שאינו קוראם כלל. יחסו המסתייג לעיתונות נבע, בעיקר, מרעה נפוצה, שלא נטשה את שורות המעצמה השביעית מאז ימיו: אי-כיבוד האמת, או אפילו הבאת מידע שקרי במזיד.
הטכנולוגיה המודרנית רק שיפרה את יכולתם של זייפנים ושל שקרנים להונות. אלה יודעים היטב את דפוסי העבודה של התקשורת, ומכינים היטב את שיעורי-הבית. בתחילת מאי נפל בפח העיתון הבריטי "דיילי מירור", שעורכיו התפטרו אחרי שפרסמו צילומים מבוימים של "עינוי אסירים עירקיים". נראה, כי לחץ העבודה והתאווה ל"סקופ" העבירו את עורכי "דיילי מירור" על דעתם המקצועית. והם שילמו את המחיר המלא על טעותם.
קודם לכן, התפטרו עורכי "ניו יורק טיימס" היוקרתי לאחר שהתברר, כי ג'יסון בלייק, כתב צעיר בעיתונם, הונה אותם במשך שנות עבודתו בעיתון. גם העיתון "יו אס א טודיי" גילה באחרונה, כי נפל בפח, ופרסם זמן רב בדותות של כתבו ג'ק קלי.
בעקבות פרשת בלייק ופרשת קלי טענו חוקרי עיתונות אמריקנים, כי הבעיה הינה באווירה במערכות העיתונים. שם דורשים מהכתבים להביא סיפורים טובים וייחודיים - "סקופים" - ומעריכים אותם כמעט רק לפי מידת הישגיהם בציד "סקופים". באווירה כזו מתפתה כתב לקצר קווים, למהר, לוותר על בדיקה; והעיקר, להגיע לדפוס מהר עם סיפור חדש, הרבה לפני עמיתיו ולפני מתחריו. עבודה עיתונאית קשה ומפרכת, תוך עימות ואימות קפדניים של הפרטים - כפי שהייתה בחשיפת פרשת ואטרגייט בתחילת שנות השבעים - הנה הישג עיתונאי ממדרגה ראשונה. יותר משלושה עשורים חלפו מאז, וכנראה, לא חזרה העיתונות למעמדה.
לעורכי עיתונים יש קושי: הם אינם יכולים לפקח על כל מעשי כתביהם - גם בגלל אופי עבודתם וגם בגלל מחסור באמצעים. בסרט "כל אנשי הנשיא" (המתאר את פרשת ואטרגייט, ומבוסס על ספר שכתבו שני העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שחשפו את הפרשה) אומר בן ברדלי, עורך "ואשינגטון פוסט", לצמד כתביו, וודוורד וברנסטין ("וודסטין" בלשונו), כי הוא נאלץ לסמוך עליהם רק מפני שאינו יכול לעשות את כל העבודה העיתונאית לבדו. למעשה, שילוב בין שתי המגבלות מונע אפשרות לפיקוח הדוק על הכתב. לפיכך, בהרבה ארגוני תקשורת יוקרתיים יש מערכת לאימות נתונים, המונעת - לרוב מראש - פרסום עובדות שגויות, או שקריות. למרות זאת, כשלו לא פעם עיתונים בפרסום שקרים בוטים.
- הבולט באירועים המביכים הללו היה כאשר הכתבת ג'אנט קוק נדרשה בשנות השמונים להתפטר מ"ואשינגטון פוסט" לאחר שזכתה ב"פרס פוליצר" על כתבה, שבדתה על ילד כושי חסר-בית. קוק גם החזירה את הפרס היוקרתי שקיבלה.
- באמצע שנות השמונים פסק חבר מושבעים אמריקני, כי שבועון החדשות "טיים" וכתבו דוד הלוי פרסמו מידע כוזב על השר אריאל שרון בעניין הטבח המחנות סברה ושתילה.
- כתבה של פיטר ארנט ברשת CNN בקיץ 1998 על שימוש בגז עצבים נגד עריקים מצבא ארצות-הברית בזמן מלחמת ויטנאם התבררה כלא-נכונה. ארנט עזב בגלל זה את הרשת.
- סטיוון גלאס, כתב הירחון "ניו ריפבליק", בדה בתחילת קיץ 1998 פרטים לכתבה על האקרים, ופוטר ממערכת העיתון אחרי שנחשף, כי רוב כתבותיו היו בדויות.
- הסרט הדוקומנטרי "הקשר", שהפיקה חברת התקשורת "קרלטון" עבור רשת ITN הבריטית אודות מבריחי הסמים מקולומביה, ושודר בתכנית "שישים דקות" של רשת CBS, התברר כזיוף - למרות שזכה בפרסים רבים.
מי שרוצה להתנחם בכך שהדבר אינו קורה במקומותינו - יכול להירגע. כך:
- הכתבה על הירי בילד מוחמד אבו-דורה הנה, כנראה, פברוק של כתב ישראלי ברשת הטלוויזיה הצרפתית. הילד ש"נהרג" אינו בנו של מי שהתיימר להיות אביו, ולא נהרג בירי. האב לא נפצע כלל בירי, אלא הרבה שנים קודם לכן.
- התקשורת הכניסה 400,000 מפגינים נגד מלחמת "שלום הגליל" לכיכר רבין/מלכי ישראל בתל-אביב, למרות שאינה יכולה להכיל בצפיפות אפילו שליש מהמספר הזה.
- ועדת שמגר לחקר רצח יצחק רבין קבעה, כי כתבה של איתן אורן בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית אודות טקס ההשבעה של ארגון המחתרת הימני "אי"ל" (בראשותו של סוכן השב"כ אבישי רביב, "שמפניה") על קברו של "יאיר", מייסד מחתרת לח"י, בתל-אביב הנה בדיה.
- ה"סקופ" של הנפת תמונה של רבין במדים נאציים בהפגנה המפורסמת של הימין נגד הסכם אוסלו בכיכר ציון בירושלים אינו אלא תמונה קטנה, שהציג אותו אבישי רביב, והוצאה מהקשרה, ביודעין, על-ידי כתב הטלוויזיה.
ואיני מזכיר אי-דיוקים חמורים ואי-הבנה (למשל, כתבה של גדעון לוי, שבה טען ב"הארץ", כי ההודעות, ששודרו ברדיו ל"מפעילי התנורים", הינן הודעות מוצפנות של "המוסד". הוא כמעט דייק; אלו היו הודעות למפעילי מכשור לזריעת עננים). כאלה יש מלוא חופניים בתקשורת הישראלית - גם מפני ש"מריחה" ורשלנות הנן חלק בלתי-נפרד מהתרבות הישראלית. בעוד שבעיתונות העולמית תיקוני טעות מרובים, ונעשים בריש גלי - אצלנו העיתונות (פרט ל"הארץ") מתיימרת להיות חסינה מטעויות, ולא היא.
בנוסף, קשה להתעלם מההטיה הפוליטית החמורה של העיתונאים ושל העיתונות הישראלית - כל אימת שסוגיות של "שלום", או באנשי "מחנה השלום" עולות על סדר היום. ראו, למשל, את תמיכתה בהזיות אוסלו, במנוסה מדרום לבנון, בבגידה בבעלי-בריתנו מצד"ל, או בגירוש יהודים (הינתקות) מחבל עזה. כיצד גירוש יהודים מבתיהם הופך לרצוי בעוד שכל פגיעה קלה בערבים מגונה מלכתחילה. כיצד אפילו ערביי ישראל זוכים בה לתואר "פלשתינים", וכיצד כל רשעות של מנהיגי השמאל זוכים להמעטה, או להתעלמות. כך, העיתונות הישראלית לא חקרה את אירועי צאלים ב', את עמותות ברק, את מעשי ח"כ זהבה גלאון במרכז פרס לשלום, את מעשי ח"כ יולי תמיר במרכז רבין, את האלימות שהפעיל מטה ברק בבחירות וכיצד קיבלנו את ויקי כנפו. גם שמץ סקרנות לא הביעה העיתונות הישראלית בנושא.
החד-גוניות הפוליטית של התקשורת הישראלית - בלוויית הרצון לנכונות פוליטית - יוצרים מערכת הומוגנית למדי של עיתונות, שיש בה רק שחור ולבן, צודקים וטועים, טובים ורעים. התוכן בעיתונות הישראלית מוטה כיוון שאנשי העיתונות (כולל התקשורת הממלכתית) מראיינים את עצמם ואת דומיהם, מצטטים סלקטיווית, מצנזרים את הבלתי-ראוי כביכול להישמע, ומתמרנים את הדיווחים לצורכיהם הפוליטיים והאישיים - כאילו הקהל אינו רואה את התפרים הגסים.
כמו בית-המשפט העליון וכמו מבקר המדינה, לעיתונות אין גיסות. כוחם של המוסדות הללו נובע מאמון העם, הנשען על תדמיתם ועל יוקרתם. כאשר העיתונות מזייפת, היא זוכה בצדק ביוקרה נמוכה, ובהמשך - נמוג אמון העם בה. וללא אמון - אין, כאמור, חופש עיתונות, שהוא בסיס לדמוקרטיה.
עיתונות משקרת, לא-מדייקת, צהובה, כמעט פורנוגרפית, שכוונתה למכור כמה שיותר פרסומת זולה, אינה יכולה לזכות באמון העם. כפי שאמר הנשיא אברהם לינקולן (שלא הכיר את אהוד ברק), "אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן". עוינות הישראלים לתקשורת שלהם ידועה ומוכרת - למרות שרמת מכירת העיתונים הכתובים בארץ הנה מהגבוהות בעולם המערבי (כמעט מיליון עיתונים יומיים בעברית נמכרים בישראל מדי יום שישי לאוכלוסייה של כשישה מיליון וחצי תושבים, שחלקם אינו קורא עברית). לעומת זאת, במחקר, שפורסם לא מכבר, נמצא, כי העיתונאים דווקא מייחסים לעיתונות הישראלית שיקולים מקצועיים, ואילו הציבור מביע בה אי-אמון.
יתר על כן, בעוד רוב הציבור הישראלי, מסורתי, ימני ושמרני, התקשורת נמצאת בקוטב אחר בכל אחד מהממדים הללו. אם כך - מעניין מדוע קונה הציבור הישראלי עיתונים, שמרגיזים אותו, בדבקות רבה כל כך?
