"המודיעין יודע היטב את מה שנכתב הבוקר בעיתון" - אומר ידידי הטוב. לעומתו, טען באמצע שנות השמונים ח"כ יצחק רבין בדיוני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כי המודיעין הישראלי הטעה את מקבלי ההחלטות כל אימת שהגיעו לצומת החלטות, וימשיך לעשות זאת להבא - כי זו דרכו.
אשאל כמה שאלות מביכות על אחד הצרכנים הגדולים של תקציב הביטחון: קהילת המודיעין. זו שאלה כללית, אוניברסלית, שאינה ישראלית במהותה - למרות שבסופו של דבר יכולה להביא לחשיבה מחודשת על תורת הביטחון הישראלית ועל הכלכלה הפוליטית של הביטחון הישראלי. לחשיבה כזו בעידן של קיצוצים תקציביים יכול להיות תפקיד מבורך של הבראה כלכלית.
מודיעין עוסק במהות חמקמקה. על הקרקע ניתן ללמוד ממפות ומצילומי אוויר, והיא די קבועה. צה"ל ידע היטב, שהירדנים ביצרו את מערכיהם בצפון ירושלים (בית-הספר לשוטרים, גבעת התחמושת ושייח' ג'ראח), במהלך שנות השישים, כדי למנוע מחטף ישראלי לכיוון הר הצופים. לא היה צורך במודיעין כדי לדעת, שאין לתקוף שם, בדרך להר הצופים ולעיר העתיקה, אלא רק בשכל ישר. רק אי-הבנה יסודית ושחצנות הביאו לקרבות המיותרים עליהם במלחמת ששת הימים. הסיירת של חטיבת ירושלים (בפיקוד יוסי לנגוצקי) החלה לבצע, יחד עם חלק מפלוגת הטנקים הירושלמית (בפיקוד אהרן קמארה), את האיגוף הדרומי - מחוות הלימוד לארמון הנציב - ואז שמעה על הקרבות של מילואי הצנחנים בצפון ירושלים. לא מודיעין היה חסר כדי למנוע את הקרבנות ואת הגבורה, אלא היכרות עם התכנית המבצעית. כך, ההברקה של יגאל ידין במלחמת הקוממיות לנצל דרך נבטית עתיקה, כדי לאגף את המצרים, או הפעולה של סיירת חטיבה 7 (בפיקוד יצחק בנארי), שמצאה את מעבר דייקה במלחמת סיני. המעבר והדרך היו בשני המקומות מני אז, ורק היו צריכים לגלותם, ולבדוק את העבירות בהם.
לכאורה, מודיעין הינו אבן יסוד במערכת הביטחון הלאומי של ישראל, המושתתת על התרעה מפני כוונות האויב, על הרתעת האויב ועל הכרעת האויב - רצוי תוך העברת המלחמה אל שטחו. למעשה, הנדבך הראשון, המבוסס כולו על מודיעין, קורס בהתמדה מני אז. ועדת-משנה של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת (בראשות ח"כ ד"ר יובל שטייניץ) קראה לא מכבר לערוך רפורמה מקיפה במודיעין לאור כישלונותיו בעניינים שלכאורה היו חיוניים לביטחון ישראל בשנים האחרונות. אך מי שיזכור היטב - המודיעין גם לא נערך לדעת מה קורה בעיראק בשנות השמונים - פרט לסיועו להפצצה המוצלחת על הכור הגרעיני "אוסיראק" ליד בגדאד (מבצע "אופרה") ביוני 1981.
מלחמת ששת הימים עשתה רק טוב למודיעין הישראלי. ראשית, היא מחקה את העובדה, כי הוא הופתע קשות על-ידי הצעדים המצריים - שהיו בניגוד לתחזית השנתית של אמ"ן, שנחתמה פחות מחצי שנה לפני כן, בראשית ינואר 1967. את ההצלחה המבצעית בששת הימים ניכסו אנשי המודיעין לעצמם, והפכו את חמישה ביוני ליום חילם. תור המצטרפים לחיל המודיעין התארך - למרות כישלונות בוטים של החיל במלחמת ההתשה (שגם היא הייתה הפתעה מודיעינית). רק המפלה האדירה במלחמת יום הכיפורים ציננה את ההתלהבות הישראלית מהמודיעין. ויש להזכיר לציבור הישראלי מושכל-יסוד, שהוא אינו מוכן לקבל כיוון שאימץ מיתוס שקרי: מלחמת יום הכיפורים הייתה כישלון מבצעי וכישלון מנהיגותי מהחמורים בתולדות המדינה, ונלווה להם כישלון מודיעיני. המפלה לא נגרמה על ידי מחדל מודיעיני - כפי שההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית רצו (ורוצות?) שנאמין, כדי שיוכלו להיטהר.
זו אינה בעיה ישראלית גרידא. המודיעין נתפס בעיני כל כמשהו טמיר, המוקף בסודיות ונמצא בחזית המאבק עם האויב. רק ציניקנים מושבעים סבורים, כי קהילות המודיעין בוחרות בסודיות, כדי להסתיר מהציבור את האמת על הנעשה בשורותיהן. בוגרי המודיעין - חלקם מתוסכלים למשעי - אינם טורחים בדרך כלל להסיר את הרעלה מעל מעסיקיהם הקודמים. רובם הם חלק מהפולחן של "אנשי הסוד". אחרים - כמו ג'ון לה-קרה הנודע - מציגים את האנושי ואת המגוחך שבמשחקי המודיעין, אך אינם מטפלים בסוגיה הכללית. את המסווה קרע לא מכבר ההיסטוריון הידוע ג'ון קיגן, שספרו החדש, "המודיעין במלחמה" (Intelligence in War), ראוי להיתרגם לעברית, כדי שלא יוכלו לטעון כאן, "לא ידענו".
לוחמים ומפקדים יודעים היטב את מה שקיגן מצא במחקר מעניין: למודיעין יש השפעה שולית בלבד על שדה הקרב. גם בהעדרו יכול למצביא טוב לנצח; ואילו מצביא גרוע יוביל את צבאותיו אל השאול, ויבזבז את המודיעין הטוב שקיבל. אפשר להבין מכך, שהריצה העיוורת אל תוך האש, בנחישות ובדבקות, היא המודל הראוי, ולא היא.
תוכנית צבאית מבוססת על היכרות עם השטח ועם האויב. כיוון שמדובר במערכת מסובכת, שבה האויב מנסה לסכל את הפעולות נגדו - תוכנית, כפי שאומר הפתגם, הנה בסיס לשינויים. אין תכניות צבאיות, שמחזיקות זמן רב, כיוון שהן דנות בסביבה דינמית ובאי-ודאות. מכאן אין להסיק, כי תוכניות מיותרות, אין צורך במודיעין, ויספיקו נחישות, גבורה ומנהיגות. גייסות רבים נטבחו במהלך ההיסטוריה בידי מנהיגים גיבורים, שפעלו ללא תבונה. לעומת זאת, מצביאים חכמים, שתכננו את מהלכיהם (גם על-סמך מודיעין) בשום-שכל, הצליחו להביס את יריביהם - למרות עדיפותם הכמותית. כך, למשל, בקרב פרדריקסברג במלחמת האזרחים האמריקנית הציב גנרל רוברט לי, מפקד כוחות צבא הקונפדרציה ("הדרום"), את מוצב הפיקוד שלו בעמדה שולטת, ובלם את כוחות הצפון באמצעות כוח קטן של מקלענים. לעומתו המפקד הצפוני, שבחר במנעמי בית החווה שמעבר לנהר, זלזל במקלעים (שזו הייתה אחת מהופעותיהם הראשונות בשדה הקרב). התוצאה: תבוסה צפונית מחפירה, למרות נחישות המפקדים וגבורת חייליהם.
אותם סיפורים ניתן, לצערי, להביא גם ממלחמות ישראל.
מלכתחילה, לימוד המודיעין בעייתי. כלומר, בגלל המידור המופלג במודיעין, יש מידע, שלעולם לא יוכל בן-אנוש לאמתו; ותמיד יוכלו לומר לנו אצטגניני המודיעין, "זה לא קרה כיוון שהאויב ידע, שאנחנו יודעים על צעדיו". יתר על כן, החשאיות, האופפת את עסקי המודיעין, מאפשרת לנו לדעת רק על כישלונות חמורים של המודיעין (כמו מלחמת יום הכיפורים), או על הצלחות כבירות (כמו מלחמת ששת הימים). החיים האפורים בשגרה אינם, תודה לאל, נחלת הכלל. כאן מתנהלת מתחת לפני השטח וללא תודעת הציבור - מערכת שלמה של פעולות, שעיקרן איסוף ידיעות, ניתוחן (הערכה) והפצת המידע לצרכני המודיעין באשר הם: קברניטים, מצביאים ומפקדים.
הניסיון ללמוד את המודיעין מתסכל כיוון שאפילו כשחולף די זמן, נותרים עסקי הביון מסווגים. למעשה, הם נחשפים רק כאשר יש למן-דהוא מבוגרי המערכת (לרוב, בכיר, או בכיר מאוד) צורך להנציח את פועלו. אזי נקבל במקרה הטוב מסמך מעניין בנוסח, "כיצד הצלתי את עמנו/העולם (מחק את המיותר) במו-ידיי ולגמרי לבדי". במקרה הרע מדובר ברשימות כביסה עבשות של חשבונאות אישית. ויש לזכור, כי להצלחה יצוצו אבות רבים בעוד שהכישלונות יתומים, או נעשו בידי אחרים.
הכישלונות העיקריים של המודיעין נוצרים כיוון שהאויב אינו אדיש. הוא מטעה את המודיעין להאמין בחזיונות-שווא. כך, לכל מתקפות-הפתע הידועות (למשל, המתקפה הגרמנית על בעלות-הברית במאי 1940; המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות, מבצע ברברוסה, ביוני 1941; הנחיתה בנורמנדיה ביוני 1944; מלחמת ששת הימים ביוני 1967, מתקפת טט של הוויטקונג בראשית 1968; מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 וכיו"ב) קדמו מערכות הונאה.
המוח האנושי הוא המכשלה הגדולה ביותר, שמאפשרת הונאה. כמות המידע הזמין גדולה מאוד, וקשה להבחין בין "תבן" ל"בר". כך, נאלצים אנשי מודיעין - כמו אנשי מדע - לאמץ מבנה מחשבתי מסוים (פרדיגמה), כדי לעשות סדר בתוהו-ובוהו.
כך, הומצאה "הקונצפציה", שוועדת אגרנט הוציאה את דיבתה על לא עוול בכפה (וזו לא טעותה היחידה). אלא שהונאה מבוססת על הכרת נפש האויב - או הכרת הקונצפציות שלו - וטיפוח היסודות, שנוטים לאמץ את ההסבר השקרי. ראו את שהתרחש ערב מלחמת יום הכיפורים, או במקרה (שאינו מסווג כטעות מודיעינית) של מלחמת ששת הימים.
כלומר, לא די בהשגת המידע - אתגר רציני לכל הדעות - כיוון שהמאמץ יירד לטמיון כתוצאה מהערכה לא נכונה. אחר כך צריכים לספק את המידע בזמן לצרכנים.
את מעבר מיתלה לא המציא המודיעין. ההחלטה להצניח ממזרח לו, במצבת פארקר, את גדוד 890 של רפול במהלך הפתיחה של מלחמת סיני הנה תוצר של מודיעין: טיסת צילום גילתה, כי באתר המיועד לצניחה ממערב למעבר התמקם מחנה. אלא שטיסת צילום נוספת וידאה, שאין מדובר במחנה צבאי, אלא במאהל של המחלקה המצרית לעבודות ציבוריות. במודיעין לא רצו להטריח את המתכננים, שיידרשו לתכנן את המבצע המסובך מחדש, ולא העבירו להם את המידע. רפול צנח עם אנשיו במצבת פארקר לפנות ערב ב-29 באוקטובר 1956, והשאר - כולל 38 הרוגי הקרב על המעבר - הוא היסטוריה.
במלחמת יום הכיפורים נכשל האיסוף, אך הוא הבין (ראשון באמ"ן, אך מאוחר מדי), בסוף ספטמבר 1973, כי מלחמה בפתח. נכשלה, כמובן, ההערכה, שלא הבינה עד הרגע האחרון שמלחמה בפתח. ובעיקר, המידע לא הגיע לצרכניו בזמן. ואין מדובר רק בימים הראשונים ללחימה.
פלוגת הסיור של החטיבה הסדירה של הצנחנים בפיקוד רס"ן שאול מופז נשלחה למבצע נועז בגבול עיראק-סוריה, כדי לבלום את העברת היחידות של כוח המשלוח העיראקי לחזית הגולן. זה היה בשנים-עשר באוקטובר 1973 בלילה. אלא שעוד באותו בוקר כבר התכתשה אוגדת לנר עם יחידות של כוח המשלוח העיראקי במובלעת בבשן. למרות זאת, נשלחה פלס"ר הצנחנים למחרת בלילה למבצע דומה, שהסתיים בנס ללא נפגעים בנפש - כתוצאה ממבצע נועז של יובל אפרת, טייס מסוק "יסעור", שהוביל את הצנחנים ליעדם, וחזר לחלצם.
ונזכיר עוד את הכניסה המפורסמת של גדוד הצנחנים 890 של יצחק מרדכי ל"חווה הסינית" ("אמיר") במלחמת יום הכיפורים - גם היא נעשתה ללא מודיעין מתאים - למרות שגדוד מילואי הצנחנים של נתן שונרי וחטיבת השריון הסדירה 14 של אמנון רשף כבר התכתשו עם המתחם המצרי ביממות שלפני כניסת הגדוד הסדיר של הצנחנים למתחם. ב"אוגדת הפלדה", כנראה, יד ימין לא ידעה מיד שמאל - תופעה מוכרת לשמצה במלחמת יום הכיפורים.
גם מבצע מפואר - כמו פעולת חיל האוויר במלחמת ששת הימים (מבצע "מוקד") - סבל מליקויי מודיעין. כך, מטוס תובלה "איליושין" 14 ובו מושיר עבד-אל-חכים עאמר, סגן נשיא מצרים ומפקד הכוחות המזוינים שלה, פריק מחמוד סידקי מחמוד ובכירים עיראקיים, הגיע בשעה 7:30 בבוקר חמישה ביוני 1967 לשמי מערב סיני. מטוס האח"ם המצרי נקלע למסלול התקיפה של כל מטוסי חיל האוויר, והוסיף בלבול להגנה האווירית המצרית, שקיבלה הוראה לנצור אש, כדי לא לפגוע בו. ה"איליושין" הצליח לחזור ללא פגע למצרים עם האח"מים שבו. המודיעין הישראלי לא ידע על המטוס ועל נוסעיו.
סיפור דומה הינו תקיפת נתניה במלחמת ששת הימים. מפציץ "טופולב" 16 עירקי תקף ברחוב הראשי של העיר. המודיעין תחקר את האירוע, והגיע למסקנה, כי הטייס העירקי המשיך מזרחה, וריסק את עצמו על יחידה, שעמדה לצאת ממחנה "עמוס" בעמק יזרעאל. בספר חדש על מבצע "מוקד" מספר דני שלום, כי מפקד חיל האוויר הירדני סיפר בביקורו בארץ ביולי 1998 (לרגל חגיגיות היובל לחיל האוויר הישראלי), כי, למעשה, תקפו את ישראל שני "טופולב" 16. אחד מהם הופל כשתקף את שדה רמת דוד, והתרסק במחנה "עמוס". המטוס האחר תקף את נתניה, ושב בשלום לבסיסו בעיראק - למרות כל ניסיונות חיל האוויר ליירטו.
האם יקבלו כוחות את המודיעין, הדרוש להם?
כנראה, לא.
המודיעין כמעט שאינו יכול לתפקד כספק של מודיעין קרבי, הנחוץ למג"ד/מח"ט/מפקד אוגדה. כל מפקד קרבי יודע, כי עליו ללחום (כלומר, לסייר ולהיתקל באויב), כדי לקבל מודיעין קרבי, החיוני למבצעיו. כיום ניתן למפקד כוח אדיר - ממשי וטכנולוגי - שיכול לסייע לו "לראות" את האויב. כלומר, מודיעין קרבי היה ונשאר בידי היחידות עצמן, והן צריכות להשיגו - ממש כמו בימי קדם. גנרל סטונוול ג'קסון, סגן מפקד הכוחות הדרומיים במלחמת האזרחים האמריקנית, נהג לצאת בלילות על סוסו, כדי לבדוק אישית את שדות הקרב ואת מערכי האויב. בשובו מאחד מסיוריו הליליים הוא נורה בידי זקיף חשדן מדי, ולאחר כמה ימים מת מפצעיו.
מודיעין אסטרטגי הינו בעיה אחרת לחלוטין. כאן צריכים קברניטים ומצביאים לסמוך על מישהו אנונימי, שיקרא עבורם חומר, וישער מה כוונת המנהיג/המפקד הבכיר, שעומד מולם. ראשית, יש כאן בעיה לשונית חמורה. ברוב מדינות העולם רבה הבורות הלשונית - כנראה, מכת הדור - והשליטה בשפות זרות מעטה. דווקא מבחינה זו לישראל יש יתרון - העלייה מביאה ארצה בהתמדה דוברי שפות זרות. חלקם יכולים להשתלב בעבודת המודיעין לאחר שיעברו את מבחני הסיווג. יחד עם זאת, אם אלחנן טננבאום ומרדכי וענונו קיבלו סיווג ביטחוני גבוה - כנראה, כמעט כל אחד יכול לקבל זאת.
יש כאן בעיה תרבותית קשה - הכיצד יוכלו מעריכים מוכשרים להידמות לבני עם אחר, בני העלית של אותו עם, שפועלים במסגרת אחרת ובהקשרים אחרים? ויש בעיה נוספת: אנחנו חיים בדמוקרטיה, המתיימרת להיות מערבית, ומנסים להבין את הרציונאל של מנהיגי אויבינו - שכולם חיים בדיקטטורות איסלמיות. אנחנו רוצים להידמות לחלום האמריקני בעידן הפוסט-מודרני, ואויבינו חיים במדינות קדם-תעשייתיות (שבחלקן העבדות עדיין קיימת).
אכן, משימה קשה ובלתי-אפשרית.
בכנס מדעי, שהיה בסתיו האחרון בשיקאגו, דנו הכל - כולל במהלך הדיונים ואחריהם - בכישלון האמריקני בעירק. מדוע לא ידעו האמריקנים מראש על הצפוי להם לאחר הפלת סאדאם חוסיין? כמעצמה עולמית, יש לארצות-הברית בעיה: פוטנציאלית, יש לה יותר מדי אויבים ויותר מדי איומים מכדי שתוכל להתמודד כהלכה עמם, ואין לה די אנשי מודיעין, שיבינו את הנעשה בעולם.
עיקר עבודת המודיעין - בניגוד למה שמנסים למכור לנו - הנה היכרות עם חומר גלוי, שפורסם במקורות שונים, ולמעשה נמצא בספריות ציבוריות. כיום מדובר במידע, המתרוצץ גם באינטרנט. זו אמת ישנה, שאלן דאלס - מי שניהל את הסוכנות המרכזית לביון של ארצות-הברית (CIA) - פרסמה בזיכרונותיו בתחילת שנות השישים. מרגלים כמו אלי כהן הי"ד, או להבדיל בנוסח ג'ימס בונד הזכור לטוב, אחראים לחלק קטן מאוד בעבודת המודיעין. כיום עולה מאוד חלקם של המודיעין המדעי ושל המודיעין האלקטרוני למיניו. אלה דורשים שליטה מיטבית בטכנולוגיה ובמדע ולא חוצפה, תעוזה אישית וסקס אפיל.
בכירים במודיעין העלו ספקות לגבי היכולת של אנשי המחקר (הערכה) במודיעין לחשוב כמו מנהיגי האויב. פערים מעמדיים גדולים ופערים תרבותיים אדירים ניצבים בין המעריך לבין נושא הערכתו. כך, ערב מלחמת יום הכיפורים אנשי ההערכה באמ"ן מקטון ועד גדול לא הבינו את משמעות הידיעות, שנקלטו ממדינות ערב (כולל ביקור של המלך חוסין בארץ ערב המלחמה) - גם כאשר המצרים עשו כל מאמץ לחשוף בפני ישראל את הכנותיהם למלחמה. אפילו דברים ברורים - כמו פקודה להאכיל בכוח את חיילי מצרים בצום הרמדאן וכמו הגעת רכבת אווירית לפינוי משפחות היועצים הסובייטיים - לא הובנו כהכנות למלחמה. עד כדי כך היה טירוף המערכות בשיאו. ועדת אגרנט קבעה, כי מדובר ביותר מעשר ידיעות כאלו, שכל אחת מהן וכולן יחדיו פירושן מלחמה בשער, ואת כולם הבינו אנשי המודיעין, שלא כהלכה.
עשרים שנה אחרי המלחמה כתב אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמה, ששאננות וזלזול באויב אחראים לכישלון המבצעי. אך זעירא מסרב להכיר - עד היום - בכישלון המודיעין ביום הכיפורים.
דרך אגב, על "ההפתעות המבצעיות" במלחמה (כמו הרוויית הזירה בטילים נ"מ ובנשק נ"ט) כתבו עיתונים לענייני צבא בעולם הרבה לפני המלחמה. הידיעות אפילו תורגמו לעברית, והופצו לכל. ומעל לכל ספק: צה"ל ידע על הטילים "סאגר", והכירם; וחוברות של תורת לחימה הוכנו עליהם, ותויקו. חיל האוויר נתקל בטילים נ"מ, ש"כופפו את כנף המטוס", והגבילו את פעילותו ברמה זו או אחרת בגזרת תעלת סואץ וברמת הגולן במלחמת ההתשה בסוף שנות השישים. שיטת הצליחה המצרית הייתה ידועה היטב לצה"ל, שצפה בתרגילי הצליחה המצריים, צילמם, והכירם - כולל השיטה לפריצת הסוללה על גדת התעלה (שזכתה לחיוכים סלחניים של קצונת צה"ל - עד שפעלה למשעי במלחמה).
לא מידע היה חסר במלחמת יום הכיפורים, אלא מנהיגות, יוזמה קרבית, תכניות מבצעיות, בניין כוח ותורת לחימה. המודיעין - כמו בכל מלחמה - נשאר נחלתה של קהילת המודיעין, וצה"ל ניצח בלעדיו - למרות העלות האדירה של השגתו.
לפני כעשר שנים השתתפתי בכנס לרגל מלאת חמישים שנה לסוכנות המרכזית לביון בארצות-הברית. אחרי הדיונים הרשמיים בירכתי הכנס ועל מדשאות מפקדת הסוכנות בלנגלי, וירג'יניה, עמדו המשתתפים - אנשי מודיעין, היסטוריונים וחוקרים - וליהגו על הנושא האמיתי: כיצד נכשלה הסוכנות לביון כל כך בהערכת ברית-המועצות?
מסקנת הכל הייתה, שהסוכנות המרכזית לביון הפריזה מאוד בהערכת עוצמתה הצבאית של ברית-המועצות, כיוון שהבטיחה בכך הזרמת תקציבי עתק לסוכנות ולקהילת המודיעין האמריקנית. ברית-המועצות קרסה, למרות הסוכנות המרכזית לביון, והותירה עשרות אלפי מובטלים-בכוח בלנגלי ובשלוחותיה. הסוכנות לביון עסקה בקדחתנות בתחילת שנות התשעים בחיפוש אחר רשע תורן, שבעזרתו תוכל להמשיך לשמש מקור בטוח לתעסוקה. לבסוף סאדאם חוסין ואוסמה בין-לאדן תפקדו כיאות בתחום הזה, והכל שב על מכונו בשלום: התקציבים זורמים, והדשאים פורחים.
עכשיו מנסים בארצות-הברית להבין מדוע לא נערכו לקראת המתקפה באחד-עשר בספטמבר 2001. כיוון שהחקירה נעשית בסנאט, אני מעריך, שלא תוביל לשום מסקנה מהותית, אלא תתפתח במסלול ידוע מראש לקראת הבחירות הקרבות. אך זה יקרה גם מפני שגם האמריקנים מחפשים את המטבע האבוד רק מתחת לפנס (בקהילת המודיעין), ולא במקום הנכון ...
חלק מצרכני המודיעין אינו ידוע לקרוא את החומר המודיעיני כיאות. לכן, תפקיד המודיעין לחנך את צרכניו - בעיקר, מפקדים (כיוון שפוליטיקאים מתחלפים וצומחים ללא כל שיטה מסודרת) - על מנת שלא יחפשו בדיווחי המודיעין את מה שהמודיעין אינו יכול לספק, וגם לא יוכל לעולם. החינוך לכך מנוגד ליחסי הציבור של המודיעין, שמנסים לטפח למודיעין מיתוס של כל-יכול ורב-מג, היודע הכל.
למודיעין אין שום קשר להצלחה/כישלון במלחמה, מייעץ לנו קיגן. לדבריו, מצביאות טובה יותר תרמה לניצחונות בהיסטוריה ללא כל קשר לעבודת המודיעין. ממילא עבודת המודיעין לא תגיע בזמן לצרכן, הזקוק לה. בסערת הקרב יצטרך הצרכן להשיג את המידע בעצמו. לכן, אחרי מלחמת יום הכיפורים - כחלק מלקחיו מהמלחמה - בנה אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, מערך עצמאי למודיעין עבור חיל האוויר, כדי שלא יצטרך לסמוך על מקורות מחוץ לחיל. במהלך המלחמה לא קיבל חיל האוויר את המידע, שנדרש למבצעיו, ולעתים מה שקיבל לא היה מעודכן, והכשיל מבצעים.
לעבודת המודיעין יש היבט חשוב: ביטחון תעסוקתי וחיים נוחים לעשרות אלפים ברחבי העולם, שאוספים בחשאי מידע, הידוע לכל. אי אפשר להתעלם מכך, אך העלות של הביטחון התעסוקתי הזה יקרה למדי ותרומתו המבצעית נמוכה מדי.
יתמהו הקוראים, הרי הכל דברים ידועים. אכן, כן. אך גם היה ברור לכל, שהמלך עירום, ובכל זאת, מצוות אנשים מלומדה, שיבחו הכל את עבודת החייטים.
שר האוצר בנימין נתניהו - שהוא ואחיו קציני מיל' בחיל המודיעין - סיפר לא אחת את משל הרזה, הנושא על גבו טפיל מפוטם ועב-בשר. כזה הוא המודיעין. האם יהיה למנהיגינו האומץ ללכת בעקבות הנער הקטן, ולאמץ את הצעד הנדרש?
כנראה, לא.
יותר מדי אינטרסים ייפגעו עקב כך.
עובדה, מאז ועדת אולשן-דורי, שחקרה את אירועי "הפרשה" בשנות החמישים (ואולי אף קודם לכך), דרך ועדת אגרנט בשנות השבעים ועד לוועדת שטייניץ בת ימינו האלה חקרו אנשים טובים את המודיעין, כתבו דוחות עבי-כרס, ואף אחד לא הצליח לחולל שינוי מהותי בקהילת המודיעין.
לו פקחנו עינינו, היינו יכולים לחסוך את מחיר הספר (21 דולר לספר חדש ברשת "אמאזון"; שני דולר בלבד לספר משומש) ואת דמי משלוחו, וללמוד מן ההיסטוריה שלנו ושל אומות העולם: כדי להשיג יותר ביטחון - צריך להשקיע יותר בחינוך, בתודעה יהודית, בבריאות וברווחה ולא במודיעין.
