דוח מבקר המדינה 2004, כך נראה, עומד להשיג שיא ישראלי חדש ב"התאיידות". כמה ימים אחרי שהעיתונות הקדישה לו מקום רב במדורי החדשות והכלכלה, נראה שלא נותר לו כל זכר, ולא נזכה לראות כל דיון רציני בכלי התקשורת על הדוח עצמו, המסקנות שניתן להפיק ממנו והדרכים לתיקון הממצאים המופיעים בו.
הסיבה העיקרית להתאיידותו המהירה, היא העובדה שהשנה אין "דם". הדוח מתייחס לשרים שחלקם כבר עזבו את תפקידם, ואין בו כל נושא המחייב העברת החומר לחקירת המשטרה.
הנושא היחידי שמשך תשומת לב מסויימת (בעיקר בגלל "התקשורת השמאלנית", יאמרו אחדים...) הוא נושא העברת הכספים להתנחלויות בניגוד לחוק על-ידי משרד השיכון, ואני אפילו מסכים עם עיתונאי "גלובס" מתי גולן, אשר כתב כי "... בשביל איתם זו אינה ביקורת, בשבילו זהו צל"ש. הוא משוכנע שבשביל זה הוא נבחר לכנסת, למטרה זו הוא נמצא בממשלה. כדי לעזור להתנחלויות. אם אפשר, אז באופן חוקי. אם אי אפשר אז באופן לא חוקי..." ("הצל"ש של אפי איתם", גולן מתי, "גלובס", יום ה'-ו', 6-7 מאי 2004).
הבעיה היא שמר גולן שכח שאפי איתם לא המציא שיטה זו. תופעה זו של העברת כספים לשטחים, באופן זה או אחר, התקיימה גם בתקופתו של יצחק רבין ז"ל כראש ממשלה, בתקופת נתניהו (שהיה גם שר השיכון, בנוסף להיותו ראש ממשלה), בתקופת אהוד ברק ובתקופת אריק שרון. המינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון, אשר בעבר היה אחראי בעיקר על ההתיישבות הכפרית בכל רחבי הארץ, לרבות השטחים, עבר בשנים האחרונות להיות "סניף" של ההתיישבות בשטחים בעיקרו.
ומשעה, כאמור, שאין ממצא שניתן להעבירו לחקירת המשטרה והשרים המבוקרים ברובם אינם בתפקיד - אין לדוח כל חשיבות תקשורתית וציבורית.
לכך נדרש לצרף את העובדה כי אין בכנסת ובממשלה כל פעולה שיטתית, מסודרת ומתמשכת (לא על-ידי ועדת ביקורת המדינה ו/או הוועדות האחרות), לא על-ידי משרד ראש הממשלה ולא על-ידי המשרדים ("הנאשמים") עצמם, ליישום ממצאי הדוח והפקת לקחים מהביקורת - והנה "מתכון" ל"התאיידות".
במחזוריות של כמה שנים, אותם ממצאים יופיעו שוב - אולי באופן שונה ובעוצמה שונה - והתופעה בכללותה ניתנת להגדרה כ"הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
ה"בעיה" המרכזית של דוחות מבקר המדינה שהם עוסקים ב"ניהול". ניהול (ובעיקר ניהול ציבורי) הוא נושא שאינו מעניין אף אחד במערכת הפוליטית (הממשלה והכנסת).
התפיסה הישראלית הבסיסית במערכת הפוליטית היא שניהול זה עניין לפקידים ולמקצוענים - אין זה עניין לאנשים "גדולים" - מנהלים בכירים, פוליטיקאים בכירים, יושבי ראש של חברות ממשלתיות וכדומה. יותר מכך - ניהול תקין הוא אוייבו של הפוליטיקאי.
תופעה זו נכונה אומנם גם לחלק מהפירמות העסקיות במדינת ישראל, יש בכך משהו מן התרבות הישראלית שטרם נעלמה, של ה"סמוך" ושניתן לנהל עניינים "תוך כדי תנועה ואש". בישראל כולם רוצים להיות "אנשים גדולים". הפירמות הבינלאומיות במגזר העיסקי כבר מזמן הבינו שזו תפיסה הרסנית (ראו את התייחסותו הקבועה של אלי הורוביץ ושל מחליפו ב"טבע" לנושא הניהול) - אולם אין ספק שערכן והצלחתן של פירמות רבות בארץ עדיין סובלים מתפיסה זו.
בשירות הציבורי גם הדרג המקצועי אינו עוסק בניהול. בשירות הציבורי "הכל פוליטי". הניהול הוא מכשיר לשירות הרווחים הפוליטיים, לרבות הפוליטיקה הפנימית (של העובדים ונציגותם הבכירה). כבר שנים אני אומר לאנשי ההסתדרות כי להערכתי התנגדותם הקבועה לקידום הניהול בסקטור הציבורי במושגי ארגון, תרבות ניהולית וניהול משאבי אנוש תפגע אנושות בעתיד בעובדי הסקטור הציבורי - והנה הגיע בנימין נתניהו והוכיח כי תיאוריה זו נכונה.
תפיסתו של נתניהו מתבססת בעיקר על "משקלו" של השירות הציבורי - אך לא פחות מכך על יעילותו ודרך התנהלותו כאוייבים המרכזים של התפתחות הכלכלה הישראלית והצמיחה.
אין בסקטור הציבורי כל "אחראי" על הניהול. אין גם כל גוף ממשלתי, או שנשכר על-ידי הממשלה, שמתפקידו לקדם את התפיסה ואיכות הניהול. אגף התקציבים בפרט והאוצר בכלל אחראים על "יעילות כלכלית", הכנסת וחבריה אינם רואים עצמם שוקעים בנבכי הניהול של התוכניות הממשלתיות ובחוקים שהם עצמם חוקקו (לחלק גדול מהם גם אין את הידע והניסיון לעסוק בענייני ניהול מרכזיים).
לפיכך נותרו השרים, יושבי-ראש החברות הממשלתיות והתאגידים וראשי הערים כ"אחראים" על הניהול - כל אחד בממלכה שלו. אולם, מדוע שיהיה להם עניין בכך? הרי הם באים לתקופה נתונה (ומוגבלת בדרך-כלל), אין להם כל אחריות אישית למתרחש במשרדיהם או בחברותיהם והם אפילו שואפים למנות את מקורביהם, גם אם אין להם כל ניסיון בניהול, לתפקידים בכירים לרבות אלו שאחראים ישירות על הנושא (כמו הסמנכלי"ם למינהל ומשאבי אנוש) - ראו פרשיית מינוי סמנכ"ל למינהל ומשאבי אנוש ברשות שדות התעופה.
אין בממשלה ומחוצה לה, כאמור, אף גוף או יוזמה לקידום הניהול הציבורי. נראה כאילו "ענף" זה הוא ממש "טאבו" בישראל וזאת דווקא בשעה שהשירותים הציבוריים, התנהלות הכנסת, משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, החברות הממלשתיות ואחרים "שולטים" ביד רמה בחיינו.
דווקא בתקופה זו האוצר מצמצם את תקציבי ההדרכה, וגורם, גם אם המטרה צודקת, לאיבוד כ"א איכותי בשירות הציבורי וזאת בשעה שהפוליטיזציה של שורות המינהל הציבורי מגיעה לשיאים חדשים שלא ידענו עד כה.
למבקר המדינה ודוחותיו פוטנציאל לשנות מעט את המצב. אולם כל עוד לא תיקבע בחקיקה האחריות האישית של פקידי ציבור מקצועיים והדרג הפוליטי המנהל אותם, כל עוד דוח מבקר המדינה לא יציין שמות של פקידים ונבחרים האחראים למחדלים, בצירוף "תגי מחיר" לליקויים המוצגים בדוח - שום דבר לא ישתנה.
חייב לבוא שינוי גישה כללית לדוחות המבקר - ואת זאת יש לעגן בחקיקה.
_____________
לאתר דעות:
www.deot.org.il