החלטת היועץ המשפטי לממשלה בפרשת האי היווני חשפה סוף סוף לעיני הציבור את ערוותם של מי שבאמצעות כת קטנה של עיתונאי-חצר הצליחו לבסס את התפיסה כי מתחוללת כאן מלחמת בני אור בבני חושך, שבה הפרקליטות מגינה בגופה על הציבור מפני נבחריו.
והציבור מאמין - כך מוכיחים כל הסקרים - שהפוליטיקאים מושחתים, שמוסדות השלטון רקובים, שאיש ציבור הוא אשם לא רק עד שתוכח חפותו אלא אף לאחר שתוכח. כל תהיה, כל מילת ביקורת, נהדפות מייד. מקהלה של עיתונאי-חצר ופרשנים מטעם נחלצת תמיד להגנת הפרקליטות ומציגה את התהיות ככפירה ב"שלטון החוק".
קריירות פוליטיות וציבוריות חוסלו בזו אחר זו, כשהציבור - שאינו נחשף לעובדות - משוכנע שמדובר בניקוי אורוות. אך עד שחשף מני מזוז את השיטה, כמעט לא העז איש לחשוף את הסימביוזה המסוכנת בין גורמים באגף החקירות, בפרקליטות ובתקשורת.
בשבוע שעבר האזנתי ליועץ המשפטי לממשלה והייתי כחולם: סוף סוף העז מישהו - ולא עוד אלא זה העומד בראש התביעה הכללית - להתגבר על ההמון המוסת, על מקהלת החסידים השוטים, ולהכריז באומץ: המלך הוא עירום.
בטוחני שגם אחרים שהופשטו מכבודם ומשמם הטוב בלי יכולת להתגונן חשו את שאני חשתי. אבל אדם קרוב אצל עצמו, ומטבע הדברים נזכרתי בחוויה האישית שלי; בחקירתי, שנועדה - אין לי ספק בכך - למנוע את מינויי לשר המשפטים בממשלת שרון הראשונה.
אחרי ניצחונו הסוחף של שרון בבחירות, ימים אחדים לפני שהציג את ממשלתו החדשה, זומנתי במפתיע לחקירה ביאחב"ל (היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות) ונחקרתי במשך 12 שעות על מסכת ארוכה של עלילות מופרכות - החל מהיותי "שליחו" של דוד אפל בוועדה למינוי שופטים ועד להיותי "שליחו" של אריה דרעי בחקיקת החוק לשחרור מוקדם של אסירים. הוטחו בי חשדות שהתבססו על אלפי שעות האזנות-הסתר שנעשו (כך התברר לי אז) לאפל. בחקירה הפרכתי, אחד לאחד, את כל החשדות שהועלו ודרשתי כי החקירה תמוצה עד תומה. בסופו של יום מתיש עמדו לפני החוקרים נכלמים והסבירו כי פעלו לפי הנחיות הפרקליטות.
בתום החקירה הוזהרתי לבל אעז לחשוף את עצם חקירתי, וכי אם אעשה כן אואשם בשיבוש הליכי חקירה. מזועזע ומבויש שבתי הביתה באותו לילה ביודעי כי שמי הטוב הוכתם לתמיד. הבנתי היטב כי בגלל עלילה שפלה נמנעה ממני גם הזכות לכהן כשר המשפטים - פסגת שאיפותיו של כל משפטן בפוליטיקה.
אחרי ימים אחדים הודלף הסיפור לכל אמצעי התקשורת. עברתי מאולפן לאולפן בניסיון להציל משהו משמי הטוב, מול ההאשמות שהוטחו בי על שוחד ושחיתות.
מאז אותה חקירה, שהיתה גם היחידה, לא פנה אלי איש. לפני כשנה פנה עיתונאי ערוץ 10, עמנואל רוזן, למשטרה וביקש את התייחסותה לחקירתי. "לא מוכרת לנו חקירה כזו", היתה התשובה שקיבל. רק אחרי שתיק החקירה נגדי שכב בפרקליטות במשך שלוש שנים, החליט היועץ המשפטי החדש לסגור אותו, בהעדר אשמה ומתוך ניתוח פשוט של העובדות. "לא על תיק ריבלין תהיה תפארתה של הפרקליטות", אמר מני מזוז ביובש במועצה הארצית של לשכת עורכי הדין.
כך פעלה השיטה. כך חוסלו קריירות. סגירת התיקים או הזיכוי בבית המשפט (במקרים שהוגשו כתבי אישום) - תמיד הגיעו מאוחר מדי.
שמירת תיקי חקירה פתוחים בהקפאה במשך שנים ארוכות, ללא הצדקה כלשהי, ללא ניהול פעולות חקירה, וללא קבלת החלטה בעניינם, היתה לשיטה בפרקליטות. בעת הצורך (למשל כדי לסלק שר משפטים שלא מצא חן בעיני "המערכת" או כדי לטרפד מלכתחילה מינוי של מי שנתפס כאיום על ההגמוניה של קבוצה מסוימת) נשלפו התיקים מן ההקפאה והודלפו מהם פרטים לעיתונאים מסוימים - תמיד אותם עיתונאים. כל זאת כדי שהפוליטיקאים שסומנו יזכרו תמיד שהחרב תלויה מעל ראשם. אם זו אינה סחיטה, איני יודע סחיטה מה היא.
ה"מערכת" לא פעלה מעצמה. היה מי שהפעיל אותה, מי שסימן את המטרות, מי שקיבל את ההחלטות, מי שהנחה את החוקרים, מי שהדליף, ומי שניסה להתנקש בדמוקרטיה הישראלית. היה גם מי שידע ושתק.
___________________________________________________________
הכותב הוא יושב ראש הכנסת
