ניסה פעם מפקד בכיר בצה"ל להבחין בין מפקדים וקציני מטה ואמר כי "מפקדים תמיד צודקים - אלא אם כן הוכח אחרת, קציני מטה תמיד לא צודקים - אלא אם כן הוכח אחרת". נראה שגם בתי הדין לעבודה בעניינים של סכסוכים בין עובדים להנהלה, כדוגמא, משתמשים [או לפחות השתמשו] בתפיסה זו: "המעסיקים תמיד אשמים אלא אם הוכח אחרת והעובדים תמיד צודקים אלא אם כן הוכח אחרת".
מה לזה ולפוליטיקה הישראלית, אשר "פרשת מזוז" מהווה "אבן-דרך" בהתפתחותה?
הפוליטיקה הישראלית עוברת תפנית מאד מעניינת בשנים האחרונות כאשר "ציוני-הדרך" שניתן לזהות בתהליך הם ניסיון השתלבותו של שמואל אלפרון בפוליטיקה המקומית בגבעת-שמואל, פרשת שלומי עוז והמכרזים ברש"ת, פרשיית קניית הקולות במרכז הליכוד, ההסתבכות של השר לשעבר בניזרי בנושא העסקת עובדים זרים, פרשיית ראובן גרוס בעיריית ת"א, הרשעתו של ראש עיריית חדרה ישראל סדן, הניסיון להעביר בחקיקה את האפשרות שחברי מרכז יוכלו להתמנות לדירקטורים בחברות ממשלתיות, הצעות החוק להגדלת ואי-הגבלת מספר יועצי ועוזרי השרים ותנאי העסקתם ומקרים נוספים של שחיתויות פליליות וציבוריות הנחקרים במשטרה או בפני הציבור הישראלי.
נראה שעד כה התפיסה והטיפול בגילויי שחיתות פלילית וציבורית של אנשי ציבור ופוליטיקאים, לפחות מצד גורמי המשפט והתקשורת גם יחד הייתה מבוססת על "פוליטיקאי ואיש ציבור הוא בחזקת אשם - אלא אם כן מוכח אחרת".
תפיסה זו היא מכה קשה ל"פוליטיקה החדשה" במדינת ישראל, המעוניינת להסיר כל מכשול בכדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות והאישיות גם יחד.
ו"המכשולים" הם רבים, לפי תפיסת ה"פוליטיקאים החדשים": הפקידות המקצועית במשרדים, אשר שרים רבים נוהגים לאחרונה לתקוף אותם כאילו הם אלו המחבלים ביכולת השרים לתפקד ולקדם את מטרותיהם. כלומר השרים הם מלאי חזון, יצירה, מקצועיות ותכליתיות ואילו הפקידות המקצועית [והקבועה] במשרדי הממשלה ובגופים השונים מביאים עימם את הבירוקרטיה, הכבדות, משוא הפנים, האינטרסנטיות הצרה ועל כן הם מהווים מטרה עיקרית לתקיפה [ברוב המקרים גם מטרה נוחה וקלה מכיוון שאין ביכולתם להגיב]. אפילו הפקידות הבכירה שמונתה על-ידי הדרג הפוליטי, כמו לדוגמא החשב הכללי החדש ד"ר ירון זליכא, עמד בפני התקפות קשות מכיוון ש"הפריע" להתנהלות העניינים כפי שרצו שיתנהלו אנשי העסקים המסוימים ופטרוניהם הפוליטיים.
"מכשול" יותר ממוקד הם חשבי המשרדים והיועצים המשפטיים. לא מעטים השרים אשר תוקפים קבוצה מקצועית זו בטענה שהם רק מסבכים את העניינים ומקשים על ביצוע כל פעולה. אולם, בעצם, תחת מתקפה זו מסתתרת העובדה שהחשבים והיועצים המשפטיים פשוט לא מאפשרים לעבור על החוק או לא מוכנים "להלבין" עבירות על החוק.
"מכשול" נוסף הוא הפרקליטות הראשית וגופי החקירה במשטרה. מולם מפעילה ה"פוליטיקה החדשה" מערכת מאד משומנת של "תעמולה מצטדקת" העוטפת את הטיעונים בערכי יסוד של הפרט ומנסה לקעקע את עוצמתם ותפקודם של מערכות אלו. ההתייצבות בעד מני מזוז של חלק מהפוליטיקאים רק הצביע באופן ברור על תופעה זו.
"מכשולים" נוספים, אולי פחותים בעוצמתם, הם נציב שירות המדינה ו"ועדת רביבי" אשר אינם מוכנים לתת "תו-הכשר" לכל מינוי שה"פוליטיקה החדשה" מבקשת - וגם הם מוצאים עצמם לעיתים תחת מתקפות לא קלות.
פועלת כאן מערכת מאד משומנת [אם כי לא בהכרח מתואמת] של שאיפת ה"פוליטיקאים החדשים" לאפשר להם להוביל את מדינת ישראל באופן סופי ומוחלט לעבר תרבות של "רפובליקת בננות" מהעולם השלישי בעטיפת צלופן של היי-טק, מסחר בינלאומי, שוק הון, מכוניות פאר, מסכי פלאזמה - וכל אותם סממנים של מדינה מתקדמת.
אותם פוליטיקאים לא עושים רבות למען קידום המציאות במדינה - אין להם זמן לעסוק בזה. זמנם מוקצב [אורך שהייתם בכנסת או בממשלה] והם צריכים להביא מקסימום הישגים להמשך הקריירה שלהם ושל מפלגתם.
פרשת ארבל-מזוז רק מבהירה טוב יותר את גבולות הגזרה בין ה"פוליטיקה החדשה" לבין "הפוליטיקה הישנה" ויש גם המשתייכים לסוג הישן והטוב בכל המפלגות.
אסור לתת לפוליטיקה זו להשתלט עלינו. הם חזקים מאד, הם מלווים בעורכי דין חשובים, הם מדברים גבוהה - אולם שאיפתם האמיתית היא לדרדר אותנו אחורה ואת עצמם קדימה.
לפיכך, חייבת להישאר התפיסה כי אותם פוליטיקאים יהיו תמיד "בחזקת אשמים - אלא אם כן יוכח אחרת" ולא לתת להם להפוך את היוצרות.
