האמת העצובה היא שהסיכון לשלומו של אריאל שרון, בימים אלה, גדול יותר מהסיכון שבפניו עמד ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בעקבות הסכמי אוסלו. עבורי זו מציאות עצובה, כמי שיש לו ביקורת רבה על שרון גם בענין פינויי יישובי חבל עזה וגם בנושאים אחרים. הייתי רוצה שכל מי שיש לו ביקורת על מעשי שרון, יוכל להשמיעה בשיא החריפות ובמילים הבוטות ביותר מבלי לחשוש. לא לחשוש שמישהו ישתמש בדבריו כהצדקה למעשי אלימות ומבלי לחשוש שההיסטריה הציבורית תביא לנקיטת הליכים פליליים שיפגעו בחופש להתבטא בחריפות נגד מעשים שנראים כפגיעה הרסנית בציונות.
הסיבה לכך שהסכנה הנוכחית גדולה יותר נעוצה הן בגורמים סובייקטיביים הנוגעים לאישיות ומעמדו של שרון והן בגורמים אובייקטיביים.
הציבור הלאומי שיצא לרחובות בעקבות הסכמי אוסלו האמין שניתן יהיה להפיל את רבין בהליך דמוקרטי בכנסת או בבחירות הכלליות הקרבות, וכל הלחץ וההתקפה הציבורית נגדו כוונו להשגת המטרה הזו מוקדם ככל האפשר. לגבי שרון, המצב שונה. מזה שנים רבות מעריכים גורמים שונים בימין וגם בשמאל שאם יש אדם אחד במדינה המסוגל לבצע נסיגה מהשטחים, פינוי מאסיבי של יישובים בשטחי יש"ע ולפצל את המחנה הלאומי - זהו שרון. זאת והעובדה שהוא עומד בראש הליכוד, ולמרות ההפסד במשאל המתפקדים, הופכת אותו ל"אדם ללא תחליף" לצורך ביצוע הצעד הזה. ככל שההיסטוריה מלאה בממלאי מקום לאנשים "ללא תחליף", המציאות הזו, עלולה להוות תמריץ ופיתוי עז לגורמים קיצוניים לפגוע באיש בעל המעמד הייחודי הזה.
השוני האובייקטיבי נעוץ בשינויים שחלו ב"מחנה הלאומי" בין התקופה של הסכמי אוסלו לימינו אלה; עובר להסכמי אוסלו לכל הארגונים המוכרים והאותנטיים במחנה הלאומי היו קווים אדומים ברורים: הכלל שבשום מקרה לא פוגעים פגיעה של ממש ביהודים. הקו האדום הזה היה קיים גם אצל תנועת "כך" ויתר תלמידי הרב המנוח מאיר כהנא. הרב כהנא הוציא איסור הלכתי לפגוע ביהודים. האיסור לא פורסם, מטעמים טקטיים, ותלמידיו נהנו להפחיד ולאיים מדי פעם על אנשי שמאל, אך כולם ידעו זאת ושמרו על כך בקפידה. למרבה הצער, גם השב"כ ידע זאת ועל כן, משנכשל בנסיונותיו להחדיר את אבישי רביב לתנועת "כך" ובנסיונותיו להפעיל סוכנים בקרב הגרעין הקשה של אנשי כהנא, הוא החליט להקים את ארגון "אייל". הארגון אותו הקים הסוכן רביב, איגף את תנועת "כך" מימין על-ידי כך שהטיף במשך שנים בגלוי לפגיעה ביהודים ולא ראה עצמו מחויב ל"קו האדום" הזה שאפיין את יתר הארגונים במחנה הלאומי. רוצחו של ראש הממשלה רבין צמח בתוך הארגון הזה, היכן שהסתה לפגיעה ביהודים "בוגדים" היתה לחם חוק ולא היה מי שיכהה בידם. זה היה משחק באש של השב"כ, שילוב של יוהרה וטיפשות, שהביא לרצח ראש הממשלה.
היום המצב הרבה יותר מורכב. התנועה שהקים הרב כהנא הוצאה אל מחוץ לחוק והתפצלה בתוכה למספר גורמים. בהעדר אפשרות לפעול בצורה מסודרת יש ליד נאמני התנועה המסורתיים מעגלים חיצוניים השואבים השראה מחלק מרעיונות התנועה אך אינם מחויבים אליה או לרב המנוח כהנא ולפסקי ההלכה שלו. אין שם עדיין אישיות דומיננטית אחת שיכולה להעמיד גבולות, בודאי לא ברמה ההלכתית.
השבר קיים גם בקרב הצעירים בני המייסדים של "גוש אמונים". בעשור האחרון חלה הקצנה דתית - תהליך של התחרדות - גם בקרב הצעירים הדתיים הלאומיים, בהשראת המחנה החרדי הלא ציוני. מצד שני הנוער הדתי לאומי חשוף גם לתופעות שונות המשפיעות על הנוער החילוני. שני תהליכים, לכאורה סותרים, אלה הביאו לזן חדש של צעיר דתי לאומי עם אדיקות דתית מחד וצינגלה או בקבוק וודקה מצד שני. השילוב הזה, של רגשות לאומיים עזים, הקצנה דתית עד גלישה למחוזות המיסטיים ושימוש בחומרים נרקוטיים/אלכוהוליים הוא שילוב מסוכן. זאת יאמר לכם כל סוציולוג.
הצעירים האלה נמצאים בכל מקום. לא רק ביישובי יהודה ושומרון ואפילו לא בהכרח בין יושבי המאחזים הקרויים "נוער הגבעות". הם אינם סרים למרות רבנית מסודרת ואינם קשורים לשום גוף ממוסד. לכן, ספק אם השב"כ יכול לאתרם נקודתית, ללא קשר למאמצים שישקיע. מר שרון עצמו יודע יותר טוב מכולם שהתוקף תמיד ימצא בסופו של דבר את נקודת התורפה במערך ההגנה - או האבטחה. זה רק עניין של זמן.
מה כן ניתן לעשות? הרבה. בראש וראשונה, הכרעה דמוקרטית ברורה ושקופה. ללא התחכמויות ולא במחטף.
כמי שהיה מעורב בראשית שנות השבעים בפעילות "גוש אמונים" ותנועת בית"ר להקמת התנחלויות שלא באישור הממשלה, אני יכול לומר שניצלנו עד תום את התנהלותה המהוססת של ממשלת מפא"י - המערך בסוגית ההתיישבות; בפועל, היתה קיימת מדיניות התיישבותית שגובשה לפי "תכנית אלון" אשר הוציאה את מרבית שטחי יהודה ושומרון ממפת ההתיישבות. ואולם, תוכנית זו מעולם לא אושרה בממשלה, בוודאי לא בכנסת, והממשלה מעולם לא קבעה כמדיניות רשמית שהיא אוסרת על יהודים להתיישב בחלק מחלקי ארץ ישראל. נפשית וסימבולית גם בשמאל היו מי שהתנגדו לכך עקב העובדה שה"ספר הלבן" היה אחד מחוקי המנדט הראשונים שבוטלו על-ידי מדינת ישראל. לתוך ה"תפר" הזה נכנסה תנועת ההתנחלות שבסופו של דבר הייתה אחד הגורמים לתבוסת ה"מערך" ולמהפך השלטוני בשנת 1977.
רבין לא למד דבר מתקופת כהונתו הראשונה והכושלת כראש ממשלה. הוא העביר את הסכמי אוסלו בהסתמך על חברי הכנסת הערביים - בניגוד להתחייבות מוקדמת - ועל "קניית" חברי כנסת נוספים. בימים אלה עלול ראש עירית חדרה לעמוד לדין על מעשים דומים בנסיבות פחות חמורות.
בגין, לעומת זאת, כשהחליט לסגת מכל סיני, בא עם הסכם סגור למרכז תנועת החרות (וזכה אם כי עם שיא היסטורי של 40% מתנגדים), ובא איתו לכנסת ואישרו ברוב מוצק (אף כי מיעוט מחברי סיעת "חרות" תמך בו). לאחר מכן הלך בגין לבחירות בשנת 1981, והנסיגה מסיני ופינוי היישובים הושלמו רק לאחר בחירות אלה. ההכרעה הדמוקרטית היתה ברורה. רוב המתישבים שקיבלו פיצויים נדיבים קיבלו את הדין וההתנגדות לפינוי, ככל שהיתה קשה לצפייה, היתה מרוסנת ומאופקת משני הצדדים ולא נגרמו פגיעות של ממש בגוף למפנים או למפונים.
התנהלותו עד כה של אריאל שרון, מזכירה את דרכי רבין ולא את דרכו של בגין. הוא חייב ללכת לבחירות כלליות בטרם תתקבל החלטה מחייבת על פינוי חבל עזה. אם תהיה הכרעה דמוקרטית ברורה וחד-משמעית בזכות דרכו, יש להניח שחלק גדול מהמחנה הלאומי ישלים עם זאת ולא תיווצר האווירה שמאפשרת לגורמים קיצוניים עצמאיים לפרוח. אם הוא חושש שאין לכך רוב בקרב חברי הליכוד או שהציבור עלול להפנות לו עורף, אין לו שום זכות מוסרית להמשיך בתהליך הפינוי. אם ימשיך בדרך העקלקלה של התחכמות עם תוצאות המשאל והחלטה בממשלה שלא להחליט אבל בפועל כן לבצע, הוא יהיה האחראי העיקרי לכל תוצאה חמורה בהמשך הדרך.
ההסתה הפרועה שמתנהלת בימים אלה כנגד דוברי המתנגדים לתכנית הפינוי, על-ידי גורמי מימשל בניסיון למנוע התבטאויות חריפות נגד שרון ותוכניתו, חמורה לא פחות מהסכנה של התנקשות פוליטית חדשה. ההתבטאויות החריפות הן תולדה טבעית של ההתנגדות למעשים שנראים בעיני רבים כהרס הציונות ופגיעה חמורה במדינה. היא באמת משקפת את עומק הזעזוע והיא ביטוי לגיטימי. ניסיון להלך אימים על הציבור הזה על-ידי איום בהליכים פליליים בטענת "המרדה" ו"הסתה", עלול רק להחמיר את המצב, ולהעביר את הדיבורים האלה למסגרות פחות פומביות. שם ההשפעה שלהם עלולה להיות חמורה יותר.
אי אפשר לקבל את הטענה שצריך לרסן את דוברי הימין והרבנים בגלל "איזה מטורף" שעלול להסיק את המסקנות הלא נכונות. בארה"ב אירעו מקרים לא מעטים בהם בוצעו פשעים נוראים בהשראת סרטים ועדיין אף אחד לא חושב לחסום את הסרטים משופעי האלימות אליהם נחשף הקהל הרחב, יום יום. מטורפים תמיד ימצאו צידוק כזה או אחר לעשיית דברים מטורפים. ואם לא יהיו אלה הקולות ברחוב, הם ישמעו קולות בעולמות אחרים. החובה הציבורית היא לנהל ויכוח לוהט בעניין, משוחרר מסתימת פיות, ולהגיע להכרעה דמוקרטית ברורה וחד-משמעית.
________________________
הכותב היה בעבר חבר ביה"ד העליון של תנועת החרות וייצג בבתי משפט את אנשי תנועת "כך" ומתיישבים ביהודה ושומרון