שאל את האיש ברחוב מי משלם את הקמת בנייני הפאר באוניברסיטה, וודאי יאמר לך - התורמים. בנין גילמן נתרם ע"י מר גילמן, ואודיטוריום סמולארש - ע"י מר סמולארש. ובכן, אמת - אבל חלקית בלבד. כי האוצר (ציבור משלמי המיסים) נותן "מאצ'ינג" לכל תרומה כזו: על כל דולר שנותן מר סמולארש, נותן גם משלם המיסים דולר. לכך יש להוסיף את עלויות האחזקה של הבניינים הללו, כאשר בניינים מפוארים ומסוגננים, המהווים לעיתים קרובות אנדרטות לאדריכליהם יותר מאשר פתרונות פרקטיים, צורכים עלות אחזקה יתרה (כגון בשל מיזוג אוויר בבנייני זכוכית).
אך בזאת לא די. מעטים מאד, אף בחוגי האקדמיה, מודעים לכך שבפרויקטי בנייה כאלה תמיד חלות גלישות, גלישות בביצוע לעומת תיכנון, ובעיקר גלישות בלוחות הזמנים, שמשמעותן היא גלישה תקציבית. העוקץ הוא, למעשה, לא בעצם קיומן של הגלישות: אלו אינן שונות במהותן, אלא רק בהיקפן, מהגלישות המוכרות לכולנו בכל עבודת שיפוצים ביתית. העניין הוא שהגלישות התקציביות אינן ממומנות ע"י התורם או האוצר, שנתנו כבר את שלהם. לא נותר להן אלא להיות ממומנות מתקציבי האוניברסיטה. יש שינויים וחילופים בין מקרה למקרה, אך תמיד מגיע החשבון לבסוף אל התקציב השוטף של האוניברסיטה. במקרה של אוניברסיטת ת"א, גולגולו הגלישות הללו זו אחר זו, מבניין לבניין, במסגרת תקציב הפיתוח, עד שלבסוף אי אפשר היה עוד, והגלישה שבהקמתו של אודיטוריום סמולארש הענק, אותו מבנה כיפתי גרנדיוזי שהוקם לאחרונה בסמוך לבניין הסנאט ובניין המנהלה, אכלה מיליונים מתקציבה השוטף של האוניברסיטה.
ומהו "התקציב השוטף"? - אין פשוט מזה: זהו התקציב שממנו משלמים משכורות למרצים (ואליו נכנס גם שכר-לימוד הסטודנטים). ממנו נותנים מלגות לסטודנטים וקונים ציוד מעבדה, ציוד משרדי ומחשבים. מאותו תקציב קונים ספרים לספריה וממנו משלמים לקבלני הניקיון. בקיצור, זהו התקציב האחראי לתפעולה השוטף של האוניברסיטה, והחומרה של התמונה שצוירה לעיל ברורה.
ובאמת, אף ללא ידיעת התמונה המלאה, מקובל כבר בציבור לבצע קישור מיידי בין מצבה הכספי הקשה במיוחד של אוניברסיטת ת"א, לבין בניית בנייני הפאר הגרנדיוזיים בידי קברניטיה. "שחיתות", פולט עובר האורח. אינטואיטיבית, אך בכל-זאת במידה רבה של צדק. הנה כי כן, לא צריך להיות מבקר המדינה (ראה הדוח האחרון), ולא צריך להיות יואב יצחק (ראה Nfc, "סוחרת אקדמית", 3.7.04), בשביל לחפור את עדויות הבזבוז ממטמונים.
יואב יצחק מדבר על סגירת האוניברסיטה, "אם לא תיחלץ המדינה לעזרתה". אבל היחלצות המדינה, קרי - הזרמת כספי ציבור, איננה פיתרון. אדרבא, היא הנצחת הבעייה, והחמצת הזדמנות היסטורית להבראת האוניברסיטה. המבנה הנפשי של פרנסי האוניברסיטה, כמו גם ההיסטוריה של מימון המדינה עד עתה, מכתיבה להם בזבוז מכוון של המימון הזה, בשיטה הידועה באקדמיה כ"שיטת צ'יץ'", לכבודו של ראש עיריית ת"א שיישם אותה בעירייה בהצלחה בשנות השמונים. לפי השיטה יוצרים גירעונות עתק, מפזרים בכלי התקשורת יבבות קורעות לב, וסומכים על כך שהמדינה לא תוכל להרשות למוסד אשר כזה ליפול (יצוין שבעבר כבר הזרימה המדינה סכום "חירום" של קרוב למיליארד ש"ח לאוניברסיטת ת"א - וסכום גבוה ממנו לאוניברסיטה העברית - סכומים שבוזבזו בשיטה הנ"ל. האוניברסיטאות הקטנות, מצידן, קיבלו אז סכומים פחותים בסדר גודל, כ"דמי לא יחרץ". סכומים אלה שוריינו לסייע להן ביום פקודה, ובאמת הם מסייעים להן במשבר הכספי האקדמי הנוכחי).
לעומת כל זאת, בידי אוניברסיטת ת"א עצמה לנקוט בפתרונות כלכליים ומנהליים, שהם גם קונסטרוקטיביים וחינוכיים. כותב שורות אלו גיבש תוכנית, שבחלקה הועברה כבר מזמן לגורמים מוסמכים, והיא מושתתת על ארבעה כיוונים: צמצום משמעותי בסגל המנהלי ושיפור קוד השירות שלו, רה-אירגון פקולטי (למשל בפקולטה להנדסה), שכירה שיטתית של סטודנטים לתפקידי עזר אדמיניסטרטיביים ואיוש פונקציות בקמפוס (כגון מערך הבטחון), והשכרה לטווח קצר-יחסית של מקצת הבניינים בקמפוס.
למרות שהכיוונים שלובים זה בזה, הבה נסתפק כאן בהרחבת-מה דווקא ברביעי שבהם, הנוגע לאותם בנייני פאר שבהם פתחנו. עיקר הרעיון הוא להשכיר לחברות תעשייתיות ומסחריות עתירות ידע בארץ, לתקופה קצובה של חמש עד עשר שנים, את שני בנייני האדמיניסטרציה המפוארים והמשוכללים של האוניברסיטה, בניין הסינאט ע"ש ווייז ובניין המנהלה ע"ש גוטמן, אשר בלב הקמפוס ברמת אביב. להשכרה כזו פוטנציאל ברור לא רק מבחינה כספית מיידית, אלא גם מבחינת הקשר המפרה שבין התעשייה והאקדמיה. היתרונות הרבים של ההצעה מבחינת השוכרים הפוטנציאליים, כוללים:
א) קירבה מיידית למחלקות האקדמיות המתאימות ומעבדותיהן (חברות ציוד רפואי, למשל, לפקולטה לרפואה ולמחלקה להנדסה רפואית, חברות היי-טק לביה"ס למדעי-המחשב ולפקולטה להנדסה, חברות משפטיות לפקולטה למשפטים, וכן הלאה);
ב) יוקרה, מקומית ובינלאומית, הכרוכה בשיכון האוניברסיטאי;
ג) תנאי מחייה משופרים, בקמפוס ארכיטקטוני, מגונן למופת ובעל שטחים פתוחים רבים, עם נוף;
ד) מיקום מצוין בפרבר צפוני של העיר, עם נגישות רבה לכל חלקי העיר;
ה) תחנת רכבת צמודה, החוסכת בזמן ומהווה פתרון תחבורתי נוח לעובדים ולאורחים;
ו) רבות מהחברות הנ"ל מעסיקות סטודנטים. הן תשמחנה לאפשרות נוחה יותר של גיוס מושכל של עובדים לטווח רחוק. מן הצד השני, העסקת הסטודנטים תוך לימודיהם מהווה קושי אקדמי-פדגוגי ידוע, ומעמסה על הסטודנט המפצל עולמו בנסיעות. הפתרון המוצע מקל גם על הבעייה הזו, והוא עשוי להיות לתועלת לכל הצדדים.
ולאן תלך ההנהלה? לפי הצעתי (השואבת השראתה משיטת ביצוע של תרגילים מטכ"ליים בצה"ל), יוצבו מספר קרוואנים במגרשי החנייה שבין בניין הסנאט ובניין המנהלה, והשטח הפתוח שבין שני הבניינים הנ"ל. הצבתם של המבנים היבילים, ופרישת אינסטלציית החשמל והטלפוניה, תארך מספר ימים בלבד, והם יהוו את משכן ההנהלה. כמובן שייתכנו גם פיתרונות ביניים, לפיהם ימשיכו הבניינים והשטחים (שמהווים, אגב, חלק מהשטחים נשוא הכתבה הנ"ל של יצחק) לשרת, בחלקם, פונקציות של ההנהלה. הפיתרון שאני מציע יהווה מסר חיובי לציבור - לתקן דווקא באותו הדבר שקילקל, ותהא זו תרומתה של ההנהלה שאחראית למצב, לתיקונו.
תמצית ההצעה הזו פורסמה במכתב למערכת ב"הארץ" ב-13 לנובמבר 2003. גירסה נרחבת שלחתי לעיון חברי ועדת החינוך של הכנסת. מספר חברי הועדה הגיבו עליה בעניין, וב-9 לאותו חודש הוזמנתי לכנסת בעניין זה (גיליתי, להפתעתי, שח"כים רבים עובדים בצפיפות רבה מתוך... קרוואנים). במקביל, הואיל חבר הוועדה אורי אריאל להעביר את הצעתי לתגובת האוניברסיטה.
במכתב תגובה לקוני ומעורפל, שמוען לח"כ אריאל, הגיב נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' איתמר רבינוביץ', על הצעתי, בטענה שהיא "סרקאסטית". כדי שהציבור יבין באיזו מציאות נמצאת האוניברסיטה, מציאות שלפי הנשיא שלה אינה סרקאסטית דיה כמו רעיון המעבר לקרוואנים, די למנות את העובדות הבאות:
א) הסגל האקדמי הבכיר בת"א מוותר (לא מלווה, מוותר), מזה זמן רב, על אחוז וחצי משכרו (בנוסף ל"עידוד הצמיחה" החל על האוניברסיטאות האחרות, כמו על כולם);
ב) יתרות קרנות ההשתלמות של הסגל משנים קודמות הוקפאו, ואין הוא יכול להשתמש בהן להשתלמות מדעית;
ג) ההנהלה לוחצת להוציא פרופסורים רבים לפנסיה מוקדמת ו"לקחת" את תקניהם (ידועה לדוגמא פרישתו המתוקשרת של חתן פרס ישראל פרופ' אסא כשר, שנענה ל"מבצע");
ד) ההנהלה מרעה את תנאי הפנסיה של הסגל האקדמי יחסית לחבריהם באוניברסיטאות. אנשים שהקדישו את חייהם למוסד ופיארו את שמו, ביניהם מורים נערצים, עומדים כעת, באופן משפיל, בפני חששות לערוב ימיהם;
ה) מנכ"ל האוניברסיטה מתעמר בנציגות הסגל בסגנון בוטה, בפגישותיהם המזומנות בבתי המשפט;
ו) המצוקה התקציבית משתקת כל, לבלתי יכולת לשלם לספקים, ומתבטאת החל מהרמה המדורדרת של רכש הספריות, ועד למצב המביש של ניקיון תאי השירותים.
את מכתבו הנזכר לעיל, סיים הפרופ' רבינוביץ' כדלקמן: "כיוון שד"ר דויד מציג עצמו כמרצה קבוע באוניברסיטת בן-גוריון, לא נותר לי אלא לקוות שהוא מעמיד הצעות דומות לרשות שלטונות אוניברסיטת הבית שלו".
כותב שורות אלה משוכנע שכאשר תתפוגגנה היהירות והאטימות של פרנסי אוניברסיטת ת"א, ישתפר פלאים גם המצב הכספי שלה. עימו ישתפרו גם תדמיתה הציבורית, והשירות שהיא אמורה להעניק לסטודנטים, לסגל, ולכלל משלמי המיסים. אבל כל זה לא יקרה, אם יחזור על עצמו הריטואל שנכשל, בדמותן של "היחלצות המדינה" והזרמה בלתי מושכלת של כספי ציבור.
__________________
הכותב הוא חבר סגל קבוע במחלקה להנדסת-תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובעל ארבעה תארים אקדמיים של אוניברסיטת ת"א.
[קישור]
__________________
אוניברסיטת תל אביב מעירה:
"בנוסף לציון התארים שקיבל ד"ר ישראל דויד מאוניברסיטת תל אביב, למען הגילוי הנאות יש לציין כי ד"ר דויד הועסק באוניברסיטת תל אביב, כמרצה בכיר אורח, מינוי שלא חודש".
