אין ספק שעבור מרבית הארגונים המבססים את פעילותם על אמצעי מחשוב שונים, מהווה המידע הטמון בסביבת המחשוב את הנכס החשוב ביותר בארגון. אובדנו עלול לגרום נזק חמור, שבנסיבות שונות עלול להיות גם בלתי הפיך ולגרום לקריסה כללית של הארגון. לכן, כדי להימנע ממצב בלתי נסבל זה, על הארגון לאמץ ולממש טכניקה ויכולת שיבטיחו את שרידות המידע ושלמותו במקרה של אסון לא צפוי, דוגמת רעידה אדמה, שריפה או הרס פיסי באתר המחשוב המרכזי.
שני מושגים נפוצים, שרבים נוהגים לראותם כאחד, הם: DR (Disaster Recovery) ו-HA (High Availability). ה-HA - קונספט המממש בתוכו חומרה ותוכנה (ובדרך כלל שילוב ביניהם), באופן המבטיח את שרידות המידע והמשכיות תהליך המחשוב (No Downtime). המימוש המקובל בדרך כלל, מורכב מאשכול שרתים (Cluster) המחוברים לאמצעי אחסון בעלי שרידות גבוהה ביותר בטכנולוגיה המממשת NSPOF (No Single Point Of Failure). אך אירוע של כשל טוטאלי או הרס פיסי באתר, עלול לגרום לאבדן מוחלט ומיידי של המידע.
DR - קונספט המשיק במאפייניו ל-HA, אך מקפל בתוכו מימוש טכנולוגי המתקיים בין שני אתרים (או יותר) שונים ונפרדים פיסית. המרחק ביניהם עשוי לנוע החל ממאות מטרים (ברמת ה-Campus) עד למאות קילומטרים (אף בין יבשות שונות). תהליך ה-DR מקפל בתוכו נוהלי עבודה קפדניים ומתאימים, המוטמעים בארגון ובגוף שאחראי על המידע שבו. את פתרון ה-DR יש לתכנן באופן קפדני, מאחר וקיים יחס ישיר בין עלות הפתרון לתועלתו, ויש להתאימו ליכולות ולצרכים העסקיים של הלקוח והארגון שאותו ה-DR אמור לשרת.
בין מגוון הפתרונות הקיימים ניתן להבחין בין מספר רמות. כל אחת מהן מציינת רמת מורכבות ועלות שונה בהתאם לתוצאה המתקבלת.
המימוש הבסיסי ביותר ל-DR מבוצע באמצעות תהליך גיבוי יומי לקלטת (תדירות הגיבוי נקבעת בהתאם למדיניות הגיבוי), שכפול הקלטת (Cloning) ושינועה הפיסי לאתר מרוחק שבו נשמרת הקלטת באופן בטוח ואמין. כך שבמקרה של אסון, ניתן יהיה לשחזר את המידע ולבצע תהליכים לוגיים לשיקום המידע המשוחזר. ברור שפתרון זה זול יחסית, אך "מחירו" הוא בפרק הזמן הארוך (תלוי בכמות המידע המגובה) שתלוי בתהליך ההקמה מחדש של סביבת המחשוב ולאחר מכן ביצוע תהליך שחזור המידע. בדרך כלל (בעיקר בסביבה המממשת בסיסי נתונים), נדרשת פעילות לוגית נוספת ומשלימה ה"גובה" זמן יקר, ולעיתים יקר מדי לארגון.
רמה נוספת של פתרון DR הממומש בנוסף לגיבוי יומי ושינוע קלטת המידע, היא התקנת אמצעי מחשוב באתר המשני. אמצעי מחשוב אלה מבטיחים, שבכל זמן נתון תתאפשר "הרמת" סביבת מחשוב פעילה, המכילה את המידע האחרון שגובה. את עצמת המחשוב באתר הגיבוי, ניתן לתכנן באופן כזה שיוכל "לשאת" רק את היישומים הקריטיים שבארגון (משיקולי עלות). היתרון בשיטה זו הוא בפשטות היחסית של מימושה. חסרונו הבולט, הוא העובדה שהמידע אינו עדכני "Up To Date" - דבר העלול לעיתים להוות בעיה עבור ארגונים שונים. בנוסף, נדרשת הקמה של תשתית תקשורת שתאפשר נגישות לאתר הגיבוי בעת מבחן. נדבך ביניים נוסף של שרידות ניתן להשיג באמצעות גיבוי מרוחק (Remote Backup), וזאת תוך הישענות על תשתית אופטית או תשתית תקשורת מבוססת WAN (במגבלות הביצועים). רמה נוספת של פתרון ה-DR ניתן להשגה עם מימוש קשר פיסי רציף ו"פועם" בין שני האתרים. קשר זה יכול להיות ממומש באמצעות קווי תקשורת רגילים או ייעודיים דוגמת T3, E1 או Dark Fiber, הכוללים גם ממירי פרוטוקולים המאפשרים את המרת קווי ה-I/O לפרוטוקול הייעודי, העובר בקו התקשורת.
חשוב להבחין בין שני סוגי העתקת מידע בין האתרים השונים. סוג אחד מגדיר העתקה פיסית של המידע (Block Level) באמצעות קשר פיסי בין שני התקני האחסון (שימוש בתוכנה המובנית בהתקן האחסון) שבאתרים השונים, באופן סינכרוני או א-סינכרוני. סוג שני מגדיר העתקה לוגית (Filesystem Level) של המידע בין האתרים. ההעתקה נעשית ברמת ה-FS (השרת), ולכן על השרת/ים מוטל ה"עומס" והנטל של העתקת המידע. ההעתקה בין השרתים מתבצעת תוך מימוש טופולוגית LAN (ברמת ה-Campus), או באמצעות WAN עבור מרחקים גדולים יותר. לעיתים מקובל לממש כלים לוגיים ייעודים, שהם כלי תוכנה מובנים, כגון Oracle Data Replicator ו/או כלי תוכנה "צד שלישי" דוגמת Veritas Data Replicator, Legato Octopus ועוד.
העתקה פיסית ו/או לוגית ובדרך כלל שילוב ביניהן, יאפשרו את שרידות המידע בכל זמן נתון. באם נדרשת גם המשכיות וזמינות סביבת המחשוב (Business Continuity), אזי יש לממש גם קשר לוגי בין השרתים השונים, כלומר בין האתר הראשי למשני, וזאת באמצעות אשכול מרוחק. דוגמאות לפתרונות אלו: HP Metro Cluster, IBM HA-GEO , Veritas VCS, Legato-high availability ואחרות.