מאמריו של יובל אלבשן ב"מעריב" מהווים את הסמן-השמאלי של הלובי החברתי, ובמרכזם ענייני העובדים, אשר עלה וגבר מאז מדיניותו הכלכלית של בנימין נתניהו שאינה משלימה עוד עם חלק מעובדי הסקטור הציבורי כעובדה שלא ניתן לשנותה.
כתיבתו של עו"ד אלבשן טובה ומשכנעת, אולם לא ניתן, לעיתים, להשתחרר מן העובדה כי הכותב בלהט שאיפתו [המונעת אולי גם ממניעים עסקיים] להעלות לסדר היום את העוולות החברתיות, איבד כבר כל חוש של פרופורציה בהגנה על העובדים - עד כי דבריו הופכים מגוחכים ודומים ל"פופוליסטיקה" לשמה.
במאמר שהופיע אמש בבוקר, 18.7.2004, ב"מעריב" ['סחורות אנושיות במקום עובדים'] נופל גם אלבשן למלכודת עובדי הנמלים ומשמש פה לאחת הקבוצות הציניות, האלימות והמשתכרות היטב מבין העובדים בישראל, כולל הסקטור הפרטי.
כותב אלבשן: "המדינה משתחררת מהמחוייבות שלה כלפי אלו שהגירו זיעתם עבורה עשרות בשנים". מה פירוש המילה "מחוייבות המדינה" ומיהי המדינה בעיניו של אלבשן? האם המדינה זה גם אני, גם העצמאים והסוחרים, העובדים בתעשייה ובמלאכה, עובדי ההייטק, היצואנים והיבואנים וכל שאר העובדים במשק הפרטי? לא ולא. אין אנו רואים כל עדיפות ומחוייבות עדיפה של "המדינה" לעובדי הנמלים מאשר לכל האחרים - אותם אלו שכל תנודה בכלכלה העולמית או בביטחון הפנים במדינה פוגעת ברווחיהם ובפרנסתם ואין אף "מדינה" מאחריהם.
ואם מתכוון אלבשן במושג "מדינה" לפוליטיקאים, יתכן שיש עט צדק בדבריו, משום העובדה שרבים מעובדי הנמלים הם גם מקורבים של פוליטיקאים ונציגיהם. יתכן שלהם יש מחוייבות אמיתית, אך היא אישית לחלוטין ואינה לאומית.
ואם "המדינה" היא משרד האוצר והמדיניות הכלכלית, הרי מחוייבותם היא בראש וראשונה לכלל הציבור בישראל ולאו דווקא לעובדים עצמם.
מה הייחוד של אותם עובדי הנמלים שכל מדינת ישראל צריכה לערוב לתנאי העסקתם ולביטחון תעסוקתם? מה הם עשו לטובת כלכלת ישראל יותר מאשר מאות אלפי העובדים בתעשייה, במסחר, בייצוא ובייצור, בייבוא, במחקר והפיתוח, בשוק ההון, בבנייה, בתיירות ועוד רבים וטובים?
כדאי שמר אלבשן יבדוק היטב מיהם אותם עובדים בנמלים [או לפחות חלקם]. יתברר לו במהירה כי רבים מהם לא "הקימו" את הנמלים, אלא הצטרפו בשנים האחרונות בעיקר על-בסיס השתייכות פוליטית ומשפחתית וחלקם הגדול מעבר לצורך ולתקנים. האם גם לאלו "חזקה" על הנכסים של הנמלים, אשר ניתנו כ"קניין אקראי" לנמלים בימים אחרים לחלוטין - ולא בכדי שיהוו "קלף מיקוח" נגד ייעול ותחרות.
מדוע שנצא להגנתם של אותם עובדים הטוענים לבעלות על הנכסים מבלי יכולת להבין מהיכן הם שואבים את ההצדקה המוסרית לחזקה זו?
במאמרו קובע אלבשן קביעות שלא ניתן אפילו להזדהות עם אחת מהן, לדוגמא: "לחוק השלכות מרחיקות לכת לגבי שוק העבודה הישראלי כולו.." ובכן, יואיל להסביר לנו מדוע? מה לחוק זה ולמאות אלפי העובדים בסקטור הפרטי על כל ענפיו? אני דווקא רואה השלכה חיובית של החוק - אולי הצרכנים, המוכרים והקניינים יוכלו להשתחרר מעול המחירים הגבוהים הנגזרים עליהם כתוצאה ממחיר אי-התחרות בנמלים.
מה לאלבשן ולחברות הפרטיות אותן הוא רואה כ"אבי אבות הטומאה"? חברות אלו הן שתומכות ומפעילות את רוב הפעילות של הסקטור הפרטי. אין גוף ציבורי שאינו פועל במשותף עם הסקטור הפרטי, אשר ברוב המקרים עושה עבודה טובה מאד. זוהי בגרותה של הכלכלה הישראלית - שיתוף פעולה בין הסקטור הציבורי והעסקי ולא הפרדה וניכור בין שני הסקטורים.
יש בהחלט מקום להעריך ולהוקיר את עובדי הסקטור הציבורי. נמניתי עליהם במשך קרוב לשלושים שנה. רבים מהם עשו רבות למען בנייתה והקמתה של מדינת ישראל ורבים מהם עושים עבודת קודש במערכת הביטחון, הבריאות, הרווחה, החינוך, השלטון המקומי, חברת החשמל, בזק, דואר ועוד - אולם אין להם כל זכויות יתר על עובדים אחרים בכלל ענפי המשק ובכל סוגי ההעסקה. לכולנו קיים בית הדין לעבודה - ושם כולם שווים בפני החוק.
אין נכסי המדינה ואין המדינה קניינים של עובדי הנמלים או עובד אחר בסקטור הציבורי.
הם יאלצו להשתלב בתמורות שחלו בכלכלה העולמית ובדפוסי הניהול המודרני - בדיוק כמו כל עובד אחר.
אין כמובן להפלותם לרעה או לפעול ל"דליגיטימציה" של קיומם - כפי שהאוצר מנסה לעיתים לעשות. יש להתייחס אליהם כאל כלל העובדים במשק.
התעמולה של אלבשן אינה טובה והוגנת יותר מהתעמולה של נתניהו נגד עובדי הנמלים - שתיהן מסוכנות ובלתי הוגנות. אך נראה שהפעם הצדק עם נתניהו ועם התמיכה הרחבה בכנסת למהלך לגבי הנמלים. הטיפול בעובדי הנמלים חייב להיות שכלתני וענייני ובשוויון מוחלט לכלל המשק הישראלי.
