אני כותב את הדברים האלה בלב דואב. דחיתי את כתיבתם עד כמה שיכולתי.
במסורת היהודית יש פסוק מכאיב: "לא נחרב בית-המקדש אלא בגלל שנאת-חינם". הוא מתייחס לאירועים בתוך ירושלים הנצורה, בשנת 70 לספירה, כאשר צרו עליה לגיונות רומא. בעוד שחיילי טיטוס הידקו את המצור והרעב עשה שמות בעיר הנצורה, התנהלו בתוכה קרבות מרים בין סיעות של קנאים, שהרגו זה את זה ושרפו זה לזה את מחסני החיטה שעוד נותרו.
משהו דומה קורה עכשיו בשטחים הפלשתיניים. בעוד שכוחות הכיבוש מהדקים את המצור עליהם ומבצעים "חיסולים ממוקדים", פרצו בהם קרבות בין פלשתינים היורים זה בזה, מתנקשים במנהיגים ושורפים מפקדות.
אלופי הכיבוש, הפוליטיקאים והפרשנים הישראלים מתמוגגים או מצקצקים בלשונם בהתחסדות: הלא תמיד אמרנו לכם, הפלשתינים אינם מסוגלים למשול בעצמם, אין אצלם עם מי לדבר, אין לנו פרטנר. כשעוזבים אותם לנפשם, משתררת האנרכייה. הרבה לשונות ליהגו השבוע את המילה היוונית "כאוס", במבטא אמריקני.
מכיוון שממשלת שרון עצמה יצרה את המצב הקיים בעזה, היא דומה לבן שהרג את שני הוריו ומבקש מהשופטים: "רחמו עלי, אני יתום!"
באורח פרדוקסלי, דווקא ראשי הסיעות הפלשתיניות מאמינים להכרזות שרון על כוונתו לצאת מעזה. מה שמתרחש שם הוא, לכאורה, מאבק על חלוקת עור הדוב שלא נצוד עדיין.
למרות שהם מדברים על "רפורמה", המילה החביבה על האמריקנים, הקרב הוא על כוח ושררה:
הסיעה של מוחמד דחלאן מקווה להשתלט על הרצועה בעוד מועד. אנשי שרון אומרים בגלוי שסיעה זו מקובלת עליהם. האמריקנים תומכים בה, כדי ליישר שורה עם שרון. גם המצרים תומכים בה, כדי למצוא חן בעיני האמריקנים.
הסיעה היריבה תומכת במוסה ערפאת, שהתמנה על-ידי יאסר ערפאת, קרוב-משפחתו, לתפקיד ביטחוני מרכזי. יתכן שזה לא היה המינוי הכי מוצלח. אבל האיש במוקטעה מינה את נאמנו מפני שהוא סומך עליו שימנע את הסכנה הגדולה ביותר העומדת עכשיו לעיניו: שמא יינתק הקשר בין הרצועה והגדה, ועזה תהפוך למין בנטוסטאן "עצמאית" בחסות ישראלית-אמריקנית-מצרית.
זה מה שקורה על פני השטח. אך יש לאירועים גם שורשים עמוקים יותר, הנעוצים בהוויה הפלשתינית הנוכחית, שיש בה סתירה קיומית.
מצד אחד, מלחמת-השחרור הפלשתינית רחוקה מסיומה. היא נמצאת בעיצומה. אפשר לומר שמעולם לא היה עצם קיומם של הפלשתינים - כאומה וכיחידים - נתון בסכנה גדולה יותר מאשר עכשיו.
מצד שני נוצרה בגדה וברצועה מין "מדינה בדרך", המחייבת ניהול ממלכתי בכל התחומים: ביטחון, כלכלה, חינוך, משפט, רווחה ומה עוד.
המצב הסוריאליסטי בעזה משקף את הסתירה: בעוד שמוסה ערפאת, מוחמד דחלאן ושאר מנהיגי פת"ח נאבקים זה בזה על השליטה ברשות הפלשתינית ובמנגנוני-הביטחון שלה, מתנהל קרב יומיומי אכזרי בין התנזים, החמאס והג'יהאד ובין כוחות הכיבוש.
מנהיגה של מלחמת-השחרור הוא יאסר ערפאת. בקרב הפלשתינים אין עוררין על כך. הוא האדם היחידי המסוגל לשמור על אחדות העם הפלשתיני. הוא המנהיג היחידי שיש לו תפיסה אסטרטגית המקיפה את כל התחומים הגיאוגרפיים והפונקציונליים של העם הפלשתיני המפוזר. יש לו את התכונות הדרושות למנהיג במצב כזה: מעמד אישי בלתי-מעורער, אומץ-לב אישי, כושר-החלטה, יכולת-תמרון. לא לחינם קוראים לו "אבי האומה" ומשווים אותו לג'ורג' וושינגטון, דוד בן-גוריון ונלסון מנדלה.
הביקורת על ערפאת - הנפוצה בעיקר בקרב העלית האינטלקטואלית והפוליטית - נוגעת לתפקודו כראש "המדינה בדרך". שלא כמו ראש-ממשלת ישראל, ערפאת אינו חשוד בשחיתות אישית. טוענים כלפיו שהרשות הפלשתינית דומה למשטרים הערביים האחרים, ששולטים בהם משטר ריכוזי, שחיתות של מקורבים, פרוטקציה משפחתית וריבוי מנגנוני-ביטחון.
כפי שאמר לי חבר הפרלמנט הפלשתיני: "ערפאת מנהל את המאבק הלאומי, וכולנו תומכים בו. אבל הוא מזניח את הסדר הפנימי, ונגד זה אנחנו מתקוממים".
אולם שרון אינו לוחם מלחמת-חורמה בערפאת מפני שאינו מחלק סמכויות או מפני שיש לו שבעה מנגנוני-ביטחון שונים (בארצות-הברית יש 15 שרותי-מודיעין, ארבע זרועות צבאיות ואינספור משטרות). הוא לוחם בערפאת מפני שחיסולו יביא להתפוררות העם הפלשתיני לפירורים ויאפשר טיהור אתני. ערפאת מודע מאוד לסכנה הזאת, ובהשוואה אליה נראים לו כל חוליי הרשות הפלשתינית כמשניים.
האסטרטגיה של שרון ואלופיו פשוטה וברוטלית: לרסק את הרשות הפלשתינית, להפוך את החיים בשטחים הכבושים לגיהינום, לגרום לתוהו-ובוהו, לפורר את הציבור הפלשתיני ולגרום לו לנטוש את הארץ, לא במהלך דרמטי אחד (נוסח 1948) אלא בתהליך זוחל.
עד עכשיו זה לא הצליח. למרות התנאים הבלתי-אנושיים, החזיק הציבור הפלשתיני מעמד בצורה המעוררת השתאות. אירועי הימים האחרונים נראים לשרון ולראשי צה"ל כסימני-שבירה. אני חושב שהם טועים, ושהציבור הפלשתיני יתעשת מול פני הסכנה הנוראה שהוא נתון בה.
סביר מאוד שהאסיר במוקטעה, שכבר הוציא את עמו ממשברים קיומיים כה רבים, יעשה זאת שוב. אני מקווה שכך יהיה, מפני שערפאת הוא גם האדם היחידי המסוגל לעשות איתנו שלום. אין לנו סיכוי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, כל זמן ששכנינו לא יגיעו לכך.
