בנובמבר 2003 ארע פיגוע בנמל אשדוד. כשעלתה השערה שייתכן שהפיגוע כוון למיכלי הברום כדי לבצע מגה¬פיגוע, אזי לצד ה"איזה מזל" החלו להישמע תהיות בסגנון "מה היה קורה אילו…". את התגובות הללו אני מכיר באופן אישי לא רע ותשמעו סיפור.
ביום 3.12.01, בתקופה שבה החל סדאם לאיים בפגיעה בישראל, פניתי במכתב המודגש כ"דחוף ביותר" אל ראש הממשלה, שר הבטחון, השר לבטחון פנים, שר המשפטים ומבקר המדינה, שכותרתו היתה: "סכנה אקוטית למדינת ישראל במקרה של התקפת טילים", ובו נכתב בין השאר: "מצ"ב מסמכים המתארים תרחיש בודד במפרץ חיפה. התמונה המלאה, חמורה כמה מונים לנוכח העובדה שבאותו איזור מרוכזים מתקנים נוספים, בעלי רמת סיכון דומה. די בהתקפת טילים מרוכזת מצד החיזבאללה כדי להביא לשאלה קיומית למדינת ישראל ועליכם להביא עובדה זו בחשבון בשיקולי התגובה למעשי האיבה..."
"התרחיש הבודד" שתואר במילים מדעיות מצמררות על-ידי הפרופסורים עמוס נוטע ויצחק סגל מהטכניון, התייחס לאסון ההמוני שעלול להתרחש במקרה שאמצעי תקיפה (סקאד למשל) יחדור לתקרת מכל האמוניה הענק, המוצב במפרץ חיפה, וכך הם כתבו: "עם הפריצה ימריאו בהבזק הראשוני 100 עד 400 טון אמוניה. נניח שקירות המגן לא נפגעו והם יכילו את הכמות הנותרת של האמוניה. ההבזק הראשוני יוצר 'איזור סיכון' של 1 עד 20 ק"מ, בהתאם למצב המטרולוגי. באיזור זה יפגעו (מוות או נזק בלתי הפיך) 50% מהאוכלוסייה, בשהייה מרבית של חצי שעה. במקרים הקיצוניים, האוכלוסייה בסיכון תגיע ל-100 עד 200 אלף נפש".
אין צורך לומר, שמדובר בתרחיש מעורר חלחלה, השווה בעוצמתו לפיגוע גרעיני. המסקנה היא שבמקרה אסון, כל מי שיימצא בטווח הסיכון ייפגע, כי לא תהיה כל אפשרות לפנות נפגעים, וגם לא יהיה לאן ועל-ידי מי. צירי התנועה ייחסמו, מערכות התקשורת יקרסו, לא יהיו מספיק צוותים שיצליחו להיכנס לשטח הנגוע כי מסיכות האב"כ הרגילות אינן יעילות לאמוניה וצריך חליפות מיוחדות, שבקושי ישנן.
לא יימצאו מספיק מיטות ומתקני טיהור (אמוניה שוטפים במים ועוד מים ועוד מים ומשפשפים במשך עשרות דקות). לא תהיה כל אפשרות להוציא במהירות מהשטח הנגוע עשרות אלפי אנשים ולהובילם, וכל הללו פשוט יגססו באלפיהם (אמוניה פוגעת בריריות) מבלי יכולת להושיט להם עזרה. האם מישהו מצליח לראות בדמיונו את התמונה? כל זה הוא רק בעת הפיגוע, אך מה יהיה אחרי? אסון שבו ייפגעו בבת אחת עשרות (אם לא מאות) אלפי אזרחים ורבים מהם יגיעו לנכות קשה בדרכי הנשימה והראייה, יהווה סיכון אקוטי וקיומי למדינת ישראל והבעייה היא כבר לא רק של תושבי חיפה והקריות.
למי שיתהה מדוע אני מפרסם את הדברים ו"האם אינך מסב את תשומת הלב?", אקדים ואומר שאיני מגלה דבר שלא פורסם באמצעי התקשורת ובאינטרנט. מי שצריך לדעת ממילא כבר יודע, ואיני מחדש מאומה. להיפך, במהלך כל הפעילות, ניסיתי לבלום ככל יכולתי דליפת מידע הן לאמצעי התקשורת והן לגורמים בלתי מוסמכים. במקרה מסוים אפילו התלוננתי בחריפות כנגד עיתונאי שפרסם מידע שלדעתי עדיף היה למדר. כל המידע שכאן הוא לפיכך גלוי וידוע ואין באפשרותו לגרום נזק שלא נגרם. בסך הכל, התפרסמו על הנושא כמאה כתבות עיתונאיות והשאלה המדאיגה שצריך לשאול היא, מה עשו הגורמים הרלוונטיים עם כל המידע שהופץ, שהצטבר, או שנחקר על-ידם?
מבקר המדינה על מכל האמוניה
חוות הדעת של הפרופסורים, השלימה ואף תאמה את המתואר בפרק "עמידות מבנים ותשתיות ברעידות אדמה" בדוח מבקר המדינה 51ב, שפורסם באפריל 2001 כדלקמן: "בשנת 1985 יזמה חברה א' (מדובר בחיפה כימיקלים - ש.ע.) הקמת מְכָל אחסון לאמוניה מקוררת, בעל קיבולת של 12,000 טון, במסוף הכימיקלים בנמל הקישון. המְכָל הוקם בשנים 1986-1987. לפי סקר סיכונים שעשתה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה-רפא"ל וסקר הסיכונים האינטגרטיבי שנעשה בדיעבד, אם יתבקע המְכָל צפויים אנשים הנמצאים במרחק של עד 12.7 ק"מ, להיפגע, בדרגות חומרה שונות - על-פי התנאים המטאורולוגיים שישררו באותה עת. לפי סקר הסיכונים שעשתה רפא"ל, אם יתבקע המְכָל, צפויים אנשים הנמצאים במרחק של עד שלושה קילומטר ממנו למות".
התיאור הקשה הזה, אינו חריג בשלל התיאורים שבדוח. ככל שאתה ממשיך ומעיין בו, אתה חש כיצד חוסר אונים נוראי משתלט עליך. פרק זה משתרע על כ-40 עמודים השזורים במחדלים מזעזעים בחומרתם מצד רשויות ומשרדי ממשלה, ובתיאורים אודות בניית מתקנים לחומרים מסוכנים שהוקמו ללא אישור ו/או ללא התחשבות בתוצאות סקרי סיכונים, הזנחה, רשלנות, התעלמות מהחלטות ממשלה וכיוצ"ב.
והרי ציטוט נוסף, כדי להבהיר עד היכן הרחיקו הדברים לכת בעניין מסוף האמוניה: "עוד הועלה, כי חברה א' בנתה את המְכָל שלא על-פי היתר הבנייה שקיבלה, ובין היתר הגדילה את נפחו ושינתה את שיטת הביסוס שלו ללא אישור הוועדה לייעוץ ובלא שעדכנה את החישובים הסטטיים שמסרה חברה א' לוועדה המקומית חיפה, כנדרש בתקנות התכנון".
למי שטרם הבין, אבהיר בלשון מפורשת את גודל השערורייה. אם תבנה בחצר סככת חנייה ללא היתר בנייה, היא תיהרס ואתה תוזמן להישפט. לא כך כשמדובר במתקן, שהוא ברמת סיכון של פצצה גרעינית. המתקן פועל ללא היתר בנייה מאז הקמתו בשנת 87'. ההיתר ניתן ל-12,000 טון אך המכל נבנה בנפח 14,300 טון (20% יותר), ולא לפי התוכניות המקוריות, אך כנראה שלאיש זה לא הזיז.
והמבקר ממשיך וקוטל: "במועד סיום הביקורת, נובמבר 2000 - שנתיים לאחר השלמת סקר הסיכונים האינטגרטיבי - טרם אכפו הוועדה המקומית ואיגוד ערים חיפה על חברה א' את יישום האמצעים האמורים, וטרם ניתן היתר בנייה למְכָל האמוניה ולמתקנים סביבו במתכונתם הסופית. יש לראות בחומרה את העובדה, כי הוועדה המקומית חיפה לא נקטה הליכים משפטיים נגד חברה א' ולא הפסיקה את הפעלת המְכָל."
הוקמה ועדה
שמונה חודשים שכב דוח המבקר במגירות והעלה אבק, ואיש לא התרגש מהתיאורים. מה שלא עשה הדוח, עשה המכתב הנ"ל ששלחתי לבעלי תפקידים בכירים, ויש בכך להמחיש, איזה טיפול מקבלות ההערות בדוח המבקר. לאחר שלושה שבועות, זומנתי לפגישה עם אלכס גולדנגורן, המשנה למנכ"ל רה"מ והגעתי חמוש בשני מדענים (לא כותבי חוות הדעת). בדיון, תיארנו את הסיכונים מהמכל והוסכם על דעת הכל, שמדובר בפצצת זמן. כמו כן, לנוכח העובדה שהטיפול בנושא מתפזר בין 14 - 20 גופים ורשויות, הצעתי מפורשות להקים רשות לאומית לחומרים מסוכנים. הדיון הנוקב הסתכם בתודה על האזרחות הטובה והובהר לנו שמעתה העניינים יועברו לטיפול המשרד לאיכות הסביבה. זה כבר הדאיג אותנו מאד. הרי אנחנו מצידנו, לא חידשנו בעצם מאומה, והנושא היה ממילא בידי המשרד לאיכות הסביבה, אז מדוע אפשר היה להניח שעתה הם יטופלו כהלכה?
בעקבות התכתבויות אלה שחלקן הועברו גם לידי מספר מצומצם של ח"כים, פנתה ח"כ נחמה רונן ויזמה דיון דחוף בוועדת הפנים ואיכות הסביבה, אך המדענים סירבו להגיע לדיון פתוח. יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני, הסכים איפה לדרישתם התקיפה להטיל חיסיון על הדיונים, ולצורך כך הוקמה ועדת משנה בראשות ח"כ פרופ' יהודית נאות (שנתמנתה מאוחר יותר לשרה לאיכות הסביבה).
הוזמנתי לדיון הראשון שהתקיים ב-6.5.02, כדי לדבר על המעט שידוע לי, ומאז הכל תחת מעטה כבד של חשאיות. הוועדה סיימה את דיוניה בסוף שנת 2002, והחמור הוא שהמסקנות נותרו חסויות. משהו מעין "מעכשיו תסמכו כבר עלינו". דרישות חוזרות ונישנות, לפרסם את המסקנות במלואן או בחלקן לא הועילו וגב' נאות אף השיבה לי שהחיסיון בגללי ושאבוא בטענות לעצמי. מאמצי לא שכנעו איש כשטענתי שיש הבדל בין דיונים פתוחים המתועדים באינטרנט שאותם מסוגל לקרוא כל גולש עירקי, ובין פרסום מבוקר של מסקנות מלאות או חלקיות. כך או אחרת, התבשרנו שלא רק עניין האמוניה נבדק באותה ועדה, אלא ניתנה התייחסות לכלל סוגיית החומרים המסוכנים.
עימותים עם "כל העולם"
במהלך הפעילות בעניין מכל האמוניה והחומרים המסוכנים במפרץ חיפה ובמקומות נוספים, נשלחו כמה מאות מכתבים ומסמכים לגורמים שונים כגון ח"כים, ראשי רשויות מקומיות באיזור הקריות, גורמי ביטחון, מדענים, אנשי איכות הסביבה ואחרים. התחושה היתה שאנו מתעמתים עם כוחות מאד חזקים ואנשים לא היססו לומר לנו, שאם מדובר במפעל השייך לחבר של אריק (אריה גנגר) ויו"ר מועצת המנהלים של החברה המשמש גם יעוצה המשפטי הוא חתנו של רבין (אבי פילוסוף), אז עדיף להם להתרחק מכל מעורבות. ראש העיר דאז עמרם מצנע, סרב בכלל להתייחס אלינו וכינה את הפרופסורים מהטכניון כ"תמהונים" והתחושה היתה קשה.
במהלך הפעילות, פנה נשיא הטכניון לשר לאיכות הסביבה להביע דאגתו וצרף חתימות של 30 פרופסורים, שביקשו ממנו להתערב. כמו כן, התקיימו פגישות במשרד לאיכות הסביבה וגורמי ממשל נוספים. אחת הפגישות החשובות התקיימה בתל-אביב ביני ובין מר גבי פוליצר מנכ"ל החברה, ועמי אלכסנדרון, הסמנכ"ל הטכני. פוליצר התעניין די בתחילת השיחה במה אני עוסק. "אולי נעסיק אותך" הסביר לי. השבתי שאסכים ברצון, אך לאחר שתסתיים הפרשה.
בהמשך, השניים טענו שלסביבה לא נשקפת כל סכנה במידה ואמוניה תיפלט, מאחר ויש להם אמצעים למנוע את התאדותו. סוכם איפה שייערך במפעל ניסוי התאדות אמוניה בנוכחות מדענים. התחלנו לנהל מגעים, אך הניסוי לבסוף לא התקיים. נאלצתי לבטלו לאחר שחיפה כימיקלים, "מטעמים משפטיים ובטחוניים", סירבה להמציא פרטים ונתונים על הניסוי המדעי הצפוי. מאוחר יותר נפגשתי גם עם אריה גנגר, הבעלים. בשיחה, גנגר הביע תרעומת מדוע אני מטפל רק במפעל שלו ולא בכל מפרץ חיפה. השבתי שאם יממן את הפעילות הכוללת אעשה זאת ברצון, אך בינתיים אני מתרכז במפעל שלו המסוכן לכשעצמו. גם מפגש זה הסתיים ללא כל תוצאות ממשיות.
אחד המסמכים ה"חזקים" שאותו הציגה חיפה כימיקלים בכל פורום, היה מכתב משנת 1987 מאת רפא"ל המאשר את תקינות המכל. מסמך זה עורר את חשדינו ופנינו איפה לבחון לעומק את משמעויותיו. במענה לשאלותינו הנוקבות, ענה לי היועץ המשפטי של רפא"ל במכתב, שהאישור שעליו מסתמכת כביכול חיפה כימיקלים לתקינות מכל האמוניה "נכון לפי הנתונים של אז" (1987). מאופן הצגת הדברים היה ברור שאישור רפא"ל לתקינות המתקן הוא חסר נפקות.
בשלב כלשהו, חיפה כימיקלים החליטה להפעיל לחצי הפחדה ועו"ד אבי פילוסוף, המכהן כאמור כיו"ר חיפה כימיקלים וכיועצה המשפטי, שלח מכתבי התראה בתביעת נזיקין אל נשיא הטכניון, הפרופסורים עמוס נוטע, יצחק סגל, אבי קירשנבאום ואלי. אציין, שלא רק חיפה כימיקלים הגיבה בצורה לחוצה אלא גם לא מעט בעלי תפקידים, שהיו אחראים על תחומים כאלה או אחרים ונראה שחרדו מהגילויים.
ח"כ גפני: "אני מרגיש שאנו עושים עבודה פושעת"
האם מדובר היה בפעילות קנטרנית גרידא מצד כמה אזרחים משועממים ותאבי פרסום, או בפעילות מוצדקת וחשובה? ח"כ משה גפני, איש חכם, קשוב ונעים הליכות, כיהן באותה עת כיו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה. גפני תואר בכתבה עיתונאית כאחד האנשים המשפיעים ביותר בענייני איכות הסביבה ותרומתו לקידום הנושא בהחלט ראוייה להערכה מרובה. בעקבות השריפה הגדולה שפרצה בחיפה כימיקלים בדצמבר 2002, התקיים דיון דחוף בוועדת הפנים ביום 1.1.03. עורך הדין של חיפה-כימיקלים, טען ש"הנושא הזה תלוי ועומד בבית משפט השלום בחיפה" ולכן, ועדת הפנים אינה המקום לדון בו אלא צריך לתת לבית המשפט לבדוק את הדברים.
וכך השיב לו ח"כ גפני, שכמובן הכיר היטב את תוכן הדוח בעניין מכל האמוניה: "מה תפקידה של הרשות המחוקקת - במקרה הזה, ועדת הפנים ואיכות הסביבה? תפקידה לפקח על מה שקורה ברשות, ברשות המבצעת. תפקידו של בית המשפט הוא תפקיד אחר לחלוטין. הוא איננו קשור לעניין הזה. אנחנו צריכים לעשות את עבודתנו, ואני מרגיש שאנחנו עושים עבודה פושעת. אני מרגיש שאני לא מצדיק את המשכורת שאני מקבל מהמדינה, על התפקיד שלי כיושב ראש הוועדה. אני מרגיש שאנחנו נהגנו עד היום בכפפות של משי בכל מה שנעשה במפרץ חיפה, בכל מה שנעשה ב "חיפה כימיקלים", בכל מה שנעשה עם מיכל האמוניה.
אנחנו לא עושים את תפקידנו. אני מרגיש שאנחנו חוטאים לעבודתנו כנציגי ציבור. אנחנו רוצים את התוצאות של זה שנהגנו בכפפות של משי, וזה שנהגנו יותר מידי בצורה עדינה. לשמחתנו זה הסתיים ללא אסון גדול. לא נוכל להמתין לאיזה ועדה שבודקת או לאיזה הליך משפטי. מדובר על נושא ציבורי מהמדרגה הראשונה. מדובר על אנשים שאינם עושים את עבודתם. לכן אנחנו מקיימים את הדיון הזה".
אכן מילים אמיצות ודברים כדרבנות, וכל מילה מיותרת.
בתחילת פברואר 2003, ערב התקיפה האמריקנית על עירק, אישרה דוברת צה"ל תא"ל רות ירון, שהחיזבאללה מחזיק 10,000 טילים שיכולים להגיע לחיפה. זה מחזיר אותי למכתב ששלחתי אל ראש הממשלה, המוזכר בתחילת הרשימה. לך ודע אם השיקולים לעיסקת שבויים כזו או אחרת, לא נבעו מטעמים של כניעה מוחלטת והשלמה עם מציאות בלתי אפשרית, שבמו ידינו דירדרנו לתוכה את המדינה.
חדלתי מהפעילות מטעמים כלכליים
מאז תחילת 2003, איני מטפל יותר בעניין מכל האמוניה וגם לא אמשיך מטעמים כלכליים טהורים. אני חש אי נוחות לספר שאת כל הפעילות המורכבת הזו עשיתי בהתנדבות לפנייתם של ידידים בחיפה, ועוד כתושב מרכז הארץ. כאשר פרופ' יהודית נאות התמנתה לשרה לאיכות הסביבה, פניתי אליה בהצעה לטפל בהקמת רשות לאומית לחומרים מסוכנים, ולא נעניתי. גם פניות לגורמי ממשל נוספים לפעול בכיוון זה נידחו וסורבו על הסף. בעניינים אלה אני למוד ניסיון. המדינה לא נוהגת לכבד אזרחים שיצאו לפעול היכן שכשלו הגורמים המופקדים על הנושא ואף להיפך. היא לעתים אף רודפת אותם על יוזמתם ומגוננת על האחראים למחדלים.
מזה מעל לשנה וחצי, מאז תחילת 2003, שלא ידוע לי מה נעשה והיכן הדברים עומדים, אך העובדה היא שמכל האמוניה ממשיך ומתפקד ולמיטב ידיעתי, עדיין ללא היתר בנייה. דעתי היא, שאזרחי מדינת ישראל חייבים לזכור שמכל האמוניה אינו המתקן המסוכן היחיד בחיפה או במדינת ישראל, ומאופן הטיפול במתקן זה, יש להסיק לגבי כלל הטיפול בחומרים מסוכנים.
הוקמה עוד ועדה
כך או אחרת, שני "ניסים" התרחשו בעת האירוע הנ"ל בנמל אשדוד. הראשון הוא ה"נס" המקובל שניסיון הפיגוע לא הסתיים במגה-פיגוע אלא בעשרה הרוגים בלבד. ה"נס" הנוסף הוא שהתרחש הוא שקמה ועדה בכנסת (עוד ועדה) לבדיקת סוגית מיגון המתקנים האסטרטגיים ומניעת מגה טרור. על הוועדה הוטל לבחון כחמישים מתקנים אסטרטגיים ולהגיש מסקנות בתוך 90 יום.
זה לקח קצת יותר משלושה חודשים. ביום 4.8.04, התפרסמה ב"הארץ" ידיעה מאת גדעון אלון ובה נאמר בין השאר: "דוח חסוי של ועדה פרלמנטרית, שבדקה את מצב המתקנים האסטרטגיים הביטחוניים והאזרחיים בישראל, חושף מחדלי אבטחה חמורים בעשרות מתקנים ברחבי הארץ. הדוח, שיועבר היום לידי ראש הממשלה אריאל שרון, ולחלק משרי הממשלה הוכן על-ידי ועדה מיוחדת בראשות ח"כ אפרים סנה (עבודה) והח"כים עמרי שרון (ליכוד) ואריה אלדד (האיחוד הלאומי). הוועדה הוקמה בעקבות פיגוע ההתאבדות הכפול בנמל אשדוד במארס, שבו נהרגו 10 בני אדם. הוועדה בדקה בביקורי פתע את רמת האבטחה של כ-80-60 מתקנים ברחבי הארץ ומצאה ליקויים רבים…
"הוועדה קובעת בדוח החסוי כי הלקחים מניסיון הפיגוע שהיה באתר הגז פי גלילות באוגוסט 2002 לא יושמו עד היום בכל מתקני הגז, הדלק והמפעלים הכימיים ברחבי הארץ… דוח הוועדה גם מצביע על 154 מפעלי תעשייה אזרחיים העוסקים בייצור כימיקלים וכדומה, שפגיעה בהם עלולה לגרום לתוצאות הרסניות, אבל הם אינם כלולים ברשימת המפעלים האסטרטגיים שמערכת הביטחון מנחה אותם לגבי סידורי הביטחון והבטיחות הנדרשים… סנה אמר כי בצה"ל יש 'פגם תפישתי' בכך שאין הגדרה אחידה ומחייבת מהו מתקן אסטרטגי המצדיק הגנה מיוחדת. 'גילינו שכל זרוע בצה"ל מגדירה לעצמה מהו מתקן אסטרטגי, כך יכול להיווצר מצב שבו מתקן אסטרטגי אחד נשמר פחות ממתקן אחר'… יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ יובל שטייניץ (ליכוד), אמר כי אין לו ספק שהדו"ח יטלטל את כל אותם גורמים שהתעלמו עד כה מהמצב החמור של אבטחת המתקנים…"
ח"כ שטייניץ אינו כה תמים בעיני ועל כן, תמהני, מדוע לדעתו הדוח הזה יעשה את מה שלא עשה הדוח הקודם. כך או אחרת, כל עוד לא תקום רשות לאומית לחומרים מסוכנים בישראל, נמשיך לכתוב דוחות ולצפות לניסים.
הכותב הינו מהנדס תעשייה וניהול, לוביסט ומנהל מאבקים ציבוריים, יו"ר נמ"ר (נפגעי מס רכוש), חבר בצוות המשפטי של עמותת אומ"ץ בראשות אריה אבנרי
