שר המשפטים, טומי (יוסף) לפיד, הצטער בראיון לאמנון דנקנר, על "עשרות מיליוני השעות שהיהודים עם המוח הנפלא שלהם השקיעו במרוצת הדורות בשאלת 'שור נגח', אם הם היו משקיעים אותן האנרגיות הנפשיות במדע, כל העולם היה נראה אחרת. בוזבזו אלפיים שנות אנרגיה נפשית של אחד העמים הכי מוכשרים שקמו אי פעם עלי אדמות. אולי הכי מוכשר" (סופשבוע, מעריב 2.7.04).
אילו סבתא שלו היתה עדיין בחיים, היא היתה מתחלחלת למשמע דבריו אלה. לא צריך להיות רב ראשי או פרופסור למחשבת ישראל כדי לדעת שהיהודים הם אחד העמים הכי מוכשרים שקמו אי-פעם עלי אדמות, עם עם מטען אינטלקטואלי אדיר, וזאת דווקא בזכות האנרגיות הנפשיות שהשקיעו אלפיים שנה בסוגיית שור שנגח ובסוגיות תלמודיות דומות נוספות. אותן האנרגיות הן ההסבר הכמעט בלבדי לכישוריהם האינטלקטואליים המפוארים ולמוחם הנפלא של היהודים.
יהודים רבים מצויים בכל תחומי ההגות והאמנות, המחקר והמדע. רבים מהם זכו בהכרה בינלאומית חשובה, שכן גדול חלקם של היהודים בין מקבלי הפרס המציין הערכה בינלאומית יוקרתית ביותר על תרומתם הכבירה לטובת האנושות, פרס נובל.
העובדה הפשוטה היא, שמתוך 270 חתני הפרס על-שם אלפרד נובל שהוענקו מלפני מאה שנה ועד היום, 124 הם יהודים, כלומר: 45% מזוכי פרס נובל הם יהודים. ויש חוקרים שגורסים, שחולקו כ-600 פרסי נובל, כי הפרס מחולק בין כמה זוכים, או לקבוצות מחקר. ופירושו של דבר שחלקם של היהודים אינו אלא 25% מזוכי הפרס. כך או כך, זו אכן עובדה מדהימה, פנומנאלית ומעוררת מחשבה לאור מספרם הקטן של היהודים בעולם: קרוב ל-14 מיליון, שהם כרבע של אחוז אחד מאוכלוסיית העולם, המונה כיום קרוב לשישה מיליארד בני אדם.
בתור לוחם מוצהר בגזענות, לפיד הוא האדם האחרון שאמור להאמין כי משהו בגנים שלנו עושה אותנו מוכשרים יותר. כליברל חילוני עליו לדעת ולהבין, שעם ישראל הצמיח פי כמה חתני פרס נובל מאשר כל עם אחר, לא בגלל סיבות פיסיולוגיות, אלא בעיקר בזכות הרגליו הפדגוגיים. אלברט איינשטיין או זיגמונד פרויד הם במידה רבה תוצאה של השקידה היהודית המסורתית על סוגיות תלמודיות סבוכות. גם אם לא למדו בעצמם דיני שור שנגח, הם נולדו בסביבה שוחרת לימוד, שכל הווייתה התרבותית נעה סביב מוקדי שינון וידע, כמו ישיבות ובתי מדרש שעל-פי ציווי התורה האלוהית: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).
מעבר לכך, השיג והשיח התלמודי מכיל רכיבים ספרותיים, פילוסופיים ואפילו מתמטיים, שבלי ספק עודדו חשיבה מדעית ואינטלקטואלית גם מחוץ לבית המדרש. למשל, עצם הצורך להוכיח כל דבר או למצוא פרכות בהוכחות ישנות. חלק גדול מהסוגיות התלמודיות הן רק מודל לבעיות לאו דווקא תורניות, המעסיקות אותנו רבות גם היום.
אפשר למצוא אזכורים חוזרים ונשנים שלהן בפסקי דין של מערכת המשפט, אשר למרבה האירוניה לפיד עצמו מופקד עליה. ומהו "שור נגח" אם לא אחת מתמציותיו של מדע המשפט. "שור נגח" הוא דיון הלכתי בנזיקין, באחריות, בקניין, בהסתברות, בפיצויים. סוגיית "שור נגח" שבמסכת "בבא קמא" בתלמוד הבבלי - היא מדע המשפט, לידיעת שר המשפטים.
וכמובן, התלמוד הוא גם נוסחת הקיום היהודית בתקופת הגלות. בלעדיו היינו מתבוללים כבר מזמן במדבריות ערב או על גדות הדנובה במזרח אירופה. המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ולא מרן הרב עובדיה יוסף, הוא שהכריז, כי אם יש נפשנו לדעת את המעיין ממנו שאבו אבותינו המומתים תעצומות נפש, עלינו לחפש את התשובה בבית המדרש. המשורר החילוני-המשכיל הצדיע בשיריו ליהודים תלמודיים "המנשים את עמלם בדף של גמרא בלה", והוסיף באנחה: "אהה, מה נקלה ועלובה זו המראה בעיני זר לא יבין".
