ה"שחרור" של מפלגת שינוי מהעמדה האנטי-דתית סוללת את הדרך להקמתה של ממשלת האחדות שתתבסס על הליכוד, העבודה, שינוי ויהדות התורה.
לכל הדעות ממשלה בעלת סיכויים בהחלט טובים להמשיך את הקו המדיני של אריאל שרון ובתמורה לכמה תיקים ומעט תקציבים לחרדים תאפשר גם את המשך המדיניות הכלכלית של נתניהו.
אולם המחיר למפלגת העבודה, יהיה מן הסתם כבד ביותר - אולי סופה המוחלט של המפלגה כמייצגת עמדה פוליטית-כלכלית-חברתית והפיכתה לפלג השמאלי של ממשל ליברלי-כלכלי וריאל-ביטחוני, כפי שהליכוד מסתמן ככזה.
אם אבי, גמלאי של משרד החינוך, בא עד כה בטענות קשות ואישיות לבנימין נתניהו על מדיניותו הכלכלית ובעיקר על פגיעתו בגמלאים - הרי בקרוב לא יוכל עוד לדבר על נתניהו בלשון בודד, אלא לצרף לטענות גם את שמעון פרס [בלי כל קשר אם טיעוניו צודקים או לא].
נחמיה שטרסלר, כתבה הכלכלי הבכיר של "הארץ" יצא ביום חמישי האחרון במאמר שוצף וקוצף נגד יצחק [בוז'י] הרצוג ['בוז'י האדום'], אשר לתפיסתו של שטרסלר מגלגל עיניו השמיימה וחוזר על "מנטרות" של הסוציאליזם הישן אשר הביא את מדינות הגוש הקומוניסטי לקריסה, אשר דרדרה את ישראל לרמת חיים נמוכה, לעוני ולאבטלה - לתפיסתו של שטרסלר.
במאמרו התוקפני, ובחלקו המוצדק, עושה נחמיה שטרסלר "דלגיטימציה-כלכלית" למפלגת העבודה ובעצם טוען כי אין מדיניות כלכלית אחרת מזו של בנימין נתניהו.
ואכן שטרסלר צודק. מפלגת העבודה אינה, פרט לכמה סיסמאות נבובות, מעמידה כל אלטרנטיבה רצינית, ממוקדת, ישירה, תקשורתית והסברתית לתפיסת הימין-הכלכלי, אותו מייצג היטב, אולי בין הטובים בעולם, בנימין נתניהו.
גם בארה"ב, עם "התחממותה" של מערכת הבחירות, פונה התקשורת האינטלקטואלית לשאלות קשות באשר לתדמיתה של המפלגה הדמוקרטית [השמאל] וזאת מתוך דאגה של אותם דמוקרטים לכך ששוב לא תצליח המפלגה הדמוקרטית להעביר מסר ברור שימשוך את הבוחר האמריקני מלהצביע עבורה.
סדרה של שתי כתבות במגזין השמאלני הוותיק והמצוין Harper’s Magazine מחדדת היטב סוגיה זו וניתן ממש, כמעט מילה במילה להשליכה למערכת הפוליטית במדינת ישראל.
כמובן, המגזין מתנגד לתפיסה הפרוגרסיבית המודרנית אותה מייצג ממשל בוש. המגזין מכנה את הימין הליברלי והפרוגרסיבי כמפלגת "ההונאה הגדולה". לדבריו זוהי תנועה אשר חרטה על דיגלה בעבר את כל האלמנטים שמשכו את הקהל האמריקני: מעורבות קטנה של הממשל בחיי האזרח, הקטנת המס, חיסול או מזעור איגודים מקצועיים ורגולאטורים אך בפועל מושכת לכיוון של בעלי ההון והפירמות הפרטיות, אשר מושכת את כעס הציבורי על כל דבר - אך פועלת ממש בכיוונים הפוכים.
היא מציגה עצמה כמתנגדי האליטות [כמו "נאום הגבינה והיין" של השר לנדאו], כ"קולם של הדפוקים", וגורמת למעמד העובדים להצביע עבורה. זוהי תנועה של מעמד העובדים אשר עשתה נזק בלתי-הפיך למעמד העובדים - טוענים הכותבים מהשמאל האמריקני. זוהי תנועה אשר הבטיחה לבוחרים להפסיק הפלות, לחזק את המדינה, לפרק את הפרופסורים ה"פוליטקלי-קורקט", להוריד את הממשלה מהגב של האזרחים, לעמוד זקוף מול הטרור ולפגוע באליטות ובמקום זה קיבלו הבוחרים: הפחתה של מיסי-הון, פירוק התעשייה, שחרור מהרגולציה של משק החשמל, קונגלומרציה ומונופולים פרטיים בכל מקום ובכל נושא, הפרטה של הביטוח הלאומי, פירוק העובדים מעוצמתם והעברת העושר למנכלי"ם של הפירמות הפרטיות.
אולם, טוענים אותם אנשי שמאל, הסיכוי של הדמוקרטים לעלות לשלטון אינה כה קלה גם משום העובדה שהמפלגה אינה מציגה מסר שניתן להאזין לו וגם לא כל התנגדות אמיתית לתכנית הכלכלית-חברתית של המפלגה הרפובליקנית. השמאל, לדעת אותם כותבים, עושה טעות כאשר מתרכז רק בנושאים הכלכלים-חברתיים ואינו מעמיד עמדה נחרצת בנושאי איכות-סביבה, זכויות הפרט, דת ומדינה וכדומה;
הדמוקרטים אינם מדברים אף פעם על הצלחותיהם; הדמוקרטים אינם מדברים על השבחת הדמוקרטיה על-ידי צמצום עוצמת הפירמות הפרטיות, הפחתת חוסר השוויון ורפורמה של המבנים הפוליטיים.
הציבור אינו יכול להזדהות עם המפלגה הדמוקרטית ללא מסר אמוציונלי ברור שיעמיד בפני הציבור אפשרות בחירה: "לאיזה צד אתה?"; אי-אפשר גם להסתפק בתנועות חברתיות כ"נשאי" המסר השמאלני ואין הם מאורגנים היטב, לרבות במישור המוניציפלי.
לא הייתי מרחיב את ההיבט האמריקני לולא התאמתו כמעט המושלמת למציאות בישראל.
מפלגת העבודה צריכה להחליט ומהר "לאיזה צד היא ובוחריה". כרגע נראה כי מדיניותו של נתניהו, במישור הכלכלי-חברתי, היא הנכונה ועוזרים לו בכך, ובצדק, ראשי הסקטור הפרטי. מפלגת העבודה צריכה להחליט האם היא מקבל את ביקורתו של נחמיה שטרסלר או עומדת על שלה [כפי שמציג ח"כ בוז'י הרצוג].
אם היא לא תפעל במהירה לאחד הכיוונים ותיכנס לממשלה כמו "כפפה ליד" בא וקרב סופה של המפלגה.
יתכן שאין רע בכך - את התפקידים של זכויות האזרח, איכות הסביבה, נושאי דת, גזע ומין יובילו בעתיד המפלגות הקיצוניות בשמאל ובימין ומפלגת העבודה תיעלם מעל פני השטח ותהפוך לחלק אינטגרלי של מפלגת המרכז-ימין כאשר המחסום היחידי לשילוב המלא הוא "מחסום חלוקת התיקים והג'ובים" שחברי המרכזים, של שתי המפלגות, ירצו לשמור לעצמם.
