לא מעט אנשים הרימו גבה על שיטת המאבק של המשפחות השכולות ושל לוחמי המילואים נגד הסרט "ג'נין, ג'נין".
למרות נטיית הלב, נראה, הדיון העקרוני על עצם הקרנת הסרט לא היה אסטרטגיה נכונה מלכתחילה, ובית-המשפט העליון לא היה הזירה הנכונה להילחם בשטנה מבית היוצר של מוחמד בכרי.
פסק-הדין של השופטת דליה דורנר, שהעדיף את חופש הביטוי על פני האמת, חוזק באמירות הבוטות של השופט אליהו מצא, המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, בעת שדחה (ביום 30 באוגוסט 2004) את בקשת המדינה, המשפחות השכולות והלוחמים, לדיון מחודש בהקרנת הסרט. השופט מצא ציין, כי יש בסרט כמה קטעים שקריים לחלוטין.
במדינת ישראל מותר לשקר - קבע, בעצם, בית-המשפט - ואין בכך חידוש. כבר אמרו קודמינו, כי מיטב השיר כזבו. כלומר, בעשייה אמנותית ניתנת ליוצר הרשות לכופף את המוסכמות.
ערך עליון
לעומת זאת, אישר בית-המשפט העליון את הצגת התיאטרון "קסטנר" למרות שהמחזאי מוטי לרנר העז להעליל על הגיבורה שקר, כי הסגירה את חבריה לידי הנאצים ועוזריהם (בג"צ 6126/94, בג"צ 6143/94). באותה רוח אישר בית-המשפט העליון להפיץ את הספר "הגביר" לאריה אבנרי, שדן במעשיו של ח"כ שפירא (אגודת ישראל), מי שכונה אז "המנכ"ל של המדינה" (ערעור אזרחי 214/89). בג"צ גם אישר להקרין בטלוויזיה מחזה, שהשמיץ את אלמנות צה"ל (בג"צ 9447/96), אך לא התערב בהחלטה לצנזר את הסרט "העיט" ליקי יושע, שיצא נגד מה שהגדיר כמסחור ההנצחה של חללי המלחמות (בג"צ 243/81). בכל המקרים הללו נאלץ בית-המשפט העליון לאזן בין אינטרסים מנוגדים: מצד אחד חופש הביטוי, ומצד שני כבוד המת ושמה הטוב של משפחה שכולה, שמו הטוב של נבחר ציבור, שמן הטוב של אלמנות צה"ל, או שמירה על שלום הציבור.
למעשה, קבע בית-המשפט בכל המקרים הללו ובאחרים, כי חופש הביטוי הנה זכות נעלה בארצנו, והיא עומדת מעל זכות הפרט - חי או מת - למוניטין, ואפילו מעבר לפגיעה ברגשות הפרט/כלל. אכן, צדק השופט מצא, כי אין בפסק-הדין של השופטת דורנר משום חידוש. את הגישה הציגה היטב השופטת דורנר בפסק הדין האחרון, שכתבה לפני שפרשה לגמלאות - בעניין שידורי הטלוויזיה של "פלייבוי". גם שם ראתה השופטת את הצורך להגן על חופש הביטוי מול ערכים אחרים - לדאבון-לב כל מי שראו במתן הרישיון לערוץ הזה רגע נוסף בהתבהמות המדינה.
איזון חופש הביטוי
אם כך - איזה איזון יש על חופש הביטוי?
לענייננו - האיזון העיקרי הוא בית-המשפט עצמו, שיכול לפסוק פיצויי עונשין על מי שפגעו במוניטין של אדם. כך, חלק מהעותרים נגד הסרט של מוחמד בכרי כבר הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תביעת דיבה נגד הבימאי. הם ביכרו לבדוק קודם את הצד החוקתי. "בחודש פברואר 2003, הגישו חמישה מהלוחמים בקרב על ג'נין תביעת דיבה בסך 2.53 מיליון ש"ח נגד בכרי ונגד הסינמטקים, שהקרינו את סרטו, בטענה שהסרט אינו דוקומנטרי, והקטעים המוצגים בו מהווים לשון הרע נגדם ונגד כלל חיילי צה"ל, באשר הם מייחסים לחיילים הלוחמים ביצוע של פשעי מלחמה חמורים במחנה הפליטים בג'נין" (נועם שרביט, "ביהמ"ש לא ימחק את תביעת הדיבה של לוחמי ג'נין נגד מוחמד בכרי". חדשות מחלקה ראשונה, 16 באוגוסט 2004).
לא הבנתי מדוע הפרקליטות לא הגישה עד היום תביעה פלילית על הוצאת דיבה נגד בכרי בגין סרטו השקרי והשערורייתי. הרי הסרט קיים, וכבר ראו אותו כמה וכמה אנשים. בכך נוצר, לכאורה, היסוד לתביעת הדיבה. והרי הנופלים והלוחמים היו בג'נין כשליחינו, ולא במשימה פרטית. בהזדמנות זו הייתי חושב גם על הפעלת הסעיף השערורייתי ב"חוק העונשין", הדן בהעלבת עובד ציבור.
אודה - לא הבנתי כלל את מעשי היועץ המשפטי הקודם לממשלה ואת מחדליו. נפלאה מבינתי דרכו.
מכל מקום, השופט אילן שילה מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כבר דחה את טענת בכרי ופרקליטיו, כי אין לחיילים זכות לתובעו בתובענה אזרחית. כידוע, התביעה האזרחית בענייני לשון הרע אינה מבטלת את האפשרות של המדינה להגיש תביעה פלילית.
שאלה אחרת, שמציקה לי, היא כיצד ארגונים ציבוריים - תיאטרון חיפה, הטלוויזיה הישראלית, הסינמטק ועוד - שניזונים מתקציבים ציבוריים (כלומר, אנו מממנים אותם), מרשים לעצמם ליזום דיבה כזו על גיבורים לאומיים כחנה סנש, על לוחמים בצה"ל, או על הנופלים?
עורב וזרזיר יחד
קראתי בתימהון את גילויי השמחה של אלון גרבוז, מנהל הסינמטק בתל-אביב, שתאב להקרין את סרט התעמולה של בכרי. באותה הזדמנות הזדרז גרבוז להזכירנו, כי באמתחתו עוד סרט שטנה נגד יהודים - הפסיון המתועב של מל גיבסון (מרב יודלביץ', "סופית: סרטו של בכרי יותר להקרנות מסחריות". Ynet, 30 באוגוסט 2004). אכן, עורב וזרזיר מצאו להם קן ומארח נאותים.
