גם מתנגדיו המושבעים של בנימין נתניהו לא יכולים להתכחש לעובדה כי נתניהו הוא האידיאולוג הפוליטי הבכיר, המשפיע והדומיננטי ביותר בישראל בשנים האחרונות.
הציבור הישראלי מורגל לנבחרי ציבור וממלאי משרות ציבוריים [שרים, חכי"ם, ראשי רשויות מקומיות, יושבי ראש תאגידים וחברות ממשלתיות] אשר בדרך-כלל "שוחים עם הזרם" - כאלו שאינם משפיעים על מהלכים היסטוריים - גם לא בממלכותיהם הקטנות. ברוב המקרים הם אמנם לא גורמים נזק בתפקידם, אך גם אינם מקדמים את התחום עליהם אחראים. במקרים אחרים הם גורמים נזקים חמורים למערכות עליהם מופקדים.
בנימין נתניהו אינו כזה. הוא בא לתפקידו כשר האוצר עם אג'נדה ברורה לחלוטין. תפישתו מתבססת על המודל האמריקני של הליברטריניות, השוק החופשי ו"החופש לבחור" - המאפיינת את המפלגה הרפובליקנית האמריקאית המסורתית.
והוא נחוש בדעתו ובמעשיו גם לשנות את המציאות בישראל בהתאם לתפישתו זו.
אולם, נראה כי נתניהו הרחיק לכת ונצמד לזרם המסורתי של הליברליזם האמריקני - אך מתעלם מהזרם החדש המותאם למציאות של תחילת המאה ה-21. נראה כי אין הוא מתאים עצמו די והותר לצרכי החברה הישראלית המודרנית ולגישתה לגבי תפקידה של הממשלה.
בשער מגזין ה"ניו-יורק טיימס" האמריקני [מ-27.8.2004] מופיעות המילים הבאות, המתפרשות על פני כל השער: "עידן הממשלה הקטנה חלף עבר [יתכן]". שער זה מתייחס לאמרתו המפורסמת של ביל קלינטון בנאום הראשון לאומה שנשא ב-1993 סמוך לבחירתו לנשיא ארה"ב: "עידן הממשלה הגדולה תם ונשלם".
הכתבה המעולה הנלווית לשער זה "כיצד להמציא-מחדש את המפלגה הרפובליקנית" [מאת הכתב הבכיר של העיתון דיוויד ברוקס] מבהירה ומבליטה היטב את החסר במשנתו של נתניהו.
אין עוררין על-כך כי נתניהו החליט להנהיג "סדר חדש" בחברה ובכלכלת ישראל. התוכנית הכלכלית אותה הנהיג מיום כניסתו לתפקיד [בשם "התוכנית להבראת כלכלת ישראל] מבטאת לא רק ערכים כלכליים אלא תפישת-עולם שבמרכזה: הקטנת הממשלה והסקטור הציבורי במונחי עלות והשפעה, צמצום 'מדינת התלות', ביטול תרבות ההסתמכות על קצבאות, תמיכות, מענקים וסיבסודים למיניהם, ייעול כל מה שזז וקיים במגזר הציבורי, הגברת התחרות בסקטור הפרטי ויותר מכל "מלחמה" על דעת הקהל לכוון "השנאה" של הסקטור הציבורי בו נתניהו רואה את שורש כל הרע.
תפיסה זו שהייתה אופיינית לחשיבה הליברלית-רפובליקנית בארה"ב עוברת "מחשבה-מחדש" דווקא תחת נשיא הנחשב שמרן וליברי מובהק בפוטנציאל.
הימין בארה"ב מתחלק היום לשתי קבוצות: האחת - אלו שעדיין מדברות על הקטנת ממדי הממשלה אולם אפילו לא מעמידים פנים שבכוונתם לחיות על-פי אמת-מידה זו ופועלים ללא לאות להגביר את התקציבים למחוזות בחירתם ולנפח תכניות ממשלתיות; השנייה - אשר מנסה לגבש פילוסופיה ממשלית המותאמת לרוח-הזמן: "הם מבינים את הפרדוקס שאם אין לך חזון חיובי על ממשלה, לא תוכל להוביל את צמיחתה. אם אינך יכול להציע לאנשים חזון באשר למה שהממשלה תעשה, לא תוכל לשכנע אותם באשר לדברים שהיא לא תעשה..", כותב ברוקס בכתבתו המבריקה.
זאת הטעות הראשונה והקשה של נתניהו, אשר מבסס את כל תוכניתו על מסרים שליליים, על גישה שלילית לממשלה ולסקטור הציבורי, על זלזול במוסדות, בממסד הציבורי ובפקידות הממשלתית, תוך הדגשת הקיצוצים והגזרות כ"חזון" בפני עצמו במקום הצגת חזון פוזיטיבי והדגשת מה כן תעשה הממשלה, הדגשת החיובי והצבעה, ללא בושה, על הקשיים הצפויים.
נתניהו אינו מזהה כי אפילו בחברה מודרנית האזרחים עדיין סבורים שלצד שוק חופשי וליברלי, לצד צמצום וייעול המערכות, הממשלה מהווה גורם חשוב ביותר במציאות בה הם וילדיהם יחיו.
לא בכדי טוען ברוקס כי הויכוח על גודל הממשלה לא יהיה הנושא המרכזי של המאה ה-21, כפי שהיה במאה העשרים. אמנם ישראל אינה במצבה של ארה"ב בה ההוצאה הציבורית עומדת על כ-20% מהתוצר, בעוד אצלנו מעל 50% - אולם לשפעתה ומעורבותה של הממשלה אותה עוצמה גם שם וגם פה.
"יש מקום להגביל בזהירות את הממשלה, אולם להותירה חזקה ואקטיבית", אומר ג'ורג' בוש. נתניהו מחסיר לחלוטין גישה זו. הוא אינו מדבר על "ממשלה קטנה וחכמה" [על משקל אמרתו של אהוד ברק לגבי הצבא, בשעתו] הוא מדבר על ממשלה קטנה, חלשה, מעוקרת, פסיבית, ובמה שנותר - נשלטת על-ידי הפוליטיקאים.
השינויים שמנסה בוש להנהיג בארה"ב תוך הסכמה על הגדלת ההוצאה הציבורית "תמורת" גרעין של רפורמת שוק - הקצבות ענקיות לתרופות מרשם תמורת רמז לגישה חדשה באשר לשירותי בריאות המדגישים את הבחירה והאחריות האישית לתוצאות.
"זוהי אינה גישה מסורתית של ממשלה גדולה וגם אינה מעידה על גישת הממשלה הקטנה. זוהי גישת הממשלה החזקה - אשר נותנת שירותים לאזרחיה ובאותה שעה מעניקה לפרט בחירה באשר לדרך קבלת שירותים אלו", כותב ברוקס.
גם בנושא זה מחמיץ נתניהו. תוכניתו להביא לרפורמה בשירותי הבריאות הציבוריים המבוססת על תיאגוד בתי-חולים והקמת קופ"ח חמישית נתפסת כתוכנית להחלשת הממשלה ושירותיה ולא לחיזוקם.
ברוקס מכנה גישה זו "ליברלית-פרוגרסיבית". זוהי גישה שתצטרך לקשר בין השמרנים של השוק החופשי לבין אלו שחולמים על חופש. ליברליזם-פרוגרסיבי זה חייב לאחד גם את ה"ליברלים-החברתיים" החולמים על הגינות חברתית, את מעמד הביניים החולם על הזדמנות ונצים במדיניות החוץ החולמים על "בטחון ושלום". אצל נתניהו אין כל קשר לקישור זה.
נשיא ארה"ב מוביל כעת את הגישה המודרנית של מפלגתו המכונה בשם “Ownership Society” שמשמעותה עידוד האזרח האמריקני לחסוך ולהשקיע, לקחת חלק יותר פעיל בטיפול הבריאותי שלו ובפיננסים של פרישתו. זוהי גישה הפוכה לזו של מתחרהו ג'ון קרי שבמרכזה הרחבת רשת הביטחון של הממשלה, כיסוי רפואי כמעט אוניברסאלי והטבות מס למעסיקים חדשים.
נראה שגם נתניהו דוגל בשיטה זו - אך אין הוא מסבירה נכון. יוצא מכך כי בכל קריטריון של שירותים ציבוריים [בריאות, רווחה, חינוך, בטחון ושירותים מקומיים] שואף נתניהו לפגיעה ללא כל תמורה. הנימוק של ההתייעלות אינו מספיק חזק בכדי "לתפוס" את העם ולהביאו לתמיכה בצעדיו אלו של נתניהו.
יש, במידה מסוימת, בתפישתו של נתניהו מרכיבים המתאימים לגישת הליברליזם האמריקני של שנות הששים: הממשלה היא אויב העם האמריקני ואין לראות בה תעודת-ביטוח לחופש המדינה אלא סינדיקט של בירוקרטים קומוניסטים-למחצה המרעילים את בארות היוזמה החופשית באמצעות תכנון מרכזי,בירוקרטיה וניירת, נהלים ללא כל אחריות, והרואים בעוני הוכחה לאופי רע ["אנשים עצלנים, חובבי קצבאות, אשר רוצים לאכול מפירות העבודה של מישהו אחר].
אולם חמישים שנה עברו מאז וגם המפלגה הרפובליקנית האמריקנית, המהווה את בסיס האידיאולוגיה החברתית-כלכלית של נתניהו - הבינה כי היא חייבת לחפש דרך חדשה, מודרנית, מתחשבת ומתאימה לצרכים העכשוויים.
נראה שנתניהו טרם הפנים כוון זה.
אין ספק שההוצאה הציבורית בישראל מוגזמת, אין גם עוררין על כך כי יש לייעל באופן משמעותי את המגזר הציבורי וחלקים נכבדים במשק העסקי - גם במחיר "שחיטת פרות קדושות". אולם, יש במקביל גם להעמיד אלטרנטיבה של חמלה, התחשבות, תקווה, סיוע, התקדמות, מודרניזציה, בטחון - רבים מאלו נעלמו מתכניתו של נתניהו.
לפיכך, גם משנתו הנכונה עקרונית, אינה מסוגלת "לעבור" את העם ועלולה לא לקדם מספיק את המציאות בישראל. עליו לשפצה בהקדם ולהוביל את מדינת ישראל להישגים ולדרך חדשה.
______________________
לאתר המחבר:
www.deot.org.il