"שהרי ידוע דקשה עיגונא דגברא"

מן העיתונות: ביום שני כ"ז אלול, 13 לספטמבר 2004, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מאת צבי אלוש על אודות פסיקת בית הדין הרבני בבאר שבע בנוגע לאישה שהיכתה את בעלה ואף איימה עליו ברצח. "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", מצטט העיתון מפסק הדין. צודק בית הדין הרבני, צודק מאוד!

א:

עוד אנו למדים מהכתבה, כי בפסק דין ארוך ומנומק זה, המשתמש במקורות מן התלמוד, נטען כי חובה על האישה לקבל גט ולא להותיר את הבעל בעגינותו, כי קשה לגבר להישאר עגון יותר מאשר לאישה להיות עגונה. קשה? האומנם?! כן, מאוד קשה ואני מסכימה עם בית הדין הסבור כי יש לעשות הכל על-מנת שאדם לא יישאר עגון. בית הדין ללא ספק הגיע אל המסקנה הנכונה; אישה שמתעללת בבעלה המוכה חייבת להסכים לקבל ממנו גט! עד כמה וכמה ייווכח בית הדין הרבני בנכונות הדברים, כשידון במצבה של האישה המוכה. ראשית, נשים הן בנות אותו האלוהים ולכן גם להן וודאי קשה להיות עגונות. שנית, וודאי ידוע לבית הדין הנכבד כי לאישה שעון פוריות ביולוגי שונה מזה של הגבר (קצר משלו בהרבה). ואם הגבר המתעלל, בנוסף להתעמרותו בה גם ישאירה עגונה או מסורבת גט מספר שנים, היא עלולה לעבור את הגיל בו תוכל ללדת ולקיים את מצוות "פרו ורבו" [ואם על פי ההלכה מצווים רק הגברים במצווה זו - הרי שגם לנשים חלק בקיומה, כידוע...] עוד ידוע לבית הדין הרבני, כי האישה (בניגוד לגבר), אם חס וחלילה תלד ילדים מזרעו של גבר אחד בעודה נשואה לשני, ייחשבו ילדיה לממזרים. לעומתה הגבר הנשוי - דין וגורל ילדיו של הגבר הנשוי לאישה אחת אחד הוא, גם אם ייוולדו לו ילדים מאישה שנייה. לסיכום הדברים הללו המהווים את תחילתו של המאמר, ניתן לברך על החלטת בית הדין הרבני, לחזק את ידיו ואף לעודדו, מתוך הבנה כי על-פי עיקרון ההדדיות והגזירה השווה - ואפילו קל וחומר - ימשיך בית הדין באותה הדרך בבואו לדון באלימות במשפחה כשהאישה היא זו המוכה.

ב:

הנה נמשיך ונגלה, כי באותו פסק דין שבו מדובר, קבעו הדיינים כי אם תמשיך האישה המכה לסרב לקבל את הגט, יש לכלוא אותה עד אשר תיאות ותסכים. שוב הצדק עם הרבנים. לדעתי כך בדיוק צריך לעשות, כי הרי לא ייתכן לאפשר לאדם למנוע חופש של אדם אחר, כאילו האחר נועד אך ורק לצרכיו. למרבה הצער, לא תמיד די בכליאת הסרבן או הסרבנית. וכבר ידוע על נשים שסוהריהן (הבעלים) העדיפו לשבת בכלא מאשר לתת להן את גִטן.

ג:

בנימה אישית אציין בפני קוראיי, כי אני גם עברתי את פרשת הגירושין הקשים מגבר אלים שסירב לתת לי את הגט זמן ממושך [מדיי]. בסופו של דבר זכיתי בגט רק לאחר שוויתרתי על מזונות הילדים, על חובות עבר שלו כלפיי, על ביתי ועל כל רכושי, בהסכימי לכל דרישותיו של "חורש רעתי" (כולל הסדרי ראייה שדרש ולא התאמץ לממשם). תמורת הזכייה הנכספת והזכות לשמוע את אותן שלוש מילים: "מגורשת, מגורשת, מגורשת", שמשמעותן כידוע הוא: החופש והעצמאות, הסכמתי בדעה צלולה לאפשר לו לסחוט אותי עד תום (בעידוד בית הדין הרבני) ולצאת חכמה ולא צודקת בהסתמכי על כישוריי ועל כוחותיי. כיום... מה לי כי אלין? אני מקיימת את שלושת בניי בכוחות עצמי (ללא תמיכה ממסדית או אחרת), אינני רכושו של איש, וכמובן שאין בליבי מרירות על כך אלא גאווה, סיפוק ושימחה שכן לא חסר לנו דבר! הבאתי את עצמי כדוגמא לא בשל הסיפא הטוב, אלא דווקא בשל הרישא שאינו מומלץ לכל אחת (במיוחד כאשר על האישה שוויתרה בתמורה לגט על מזונות ילדיה ועל ביתה לעבוד שעות רבות בכדי לפרנס את ילדיה ולהיעדר לשם כך מהבית בו הם גדלים וזאת עוד מבלי להתייחס בכלל לסוגיית השכר הנמוך יחסית בשל היותה אישה).

ד:

מן הראוי הוא שבית הדין הרבני יישם את החלטתו הנבונה לגבי כל סרבני הגט באשר הם, ללא קשר למינם, ולא יאפשר להם סחטנות ונקמנות בעזרת סירוב לגט. והדלת הרי נפרצה, כי אם כך פסק בית הדין הרבני לגבי אישה אלימה, קל וחומר וחזקה עליו שיפסוק באותה אמת מידה נגד בעל אלים. ____________________ טל רבינוביץ' כתבה את הספר "כלה ונחרצה" בהוצאת ספריית הפועלים-הקיבוץ המאוחד, בעריכת נתן שחם וכן כתבה ספרי ילדים נוספים. לאתר הכותבת: www.tal-tales.israel.net