יום הכיפורים לא מותיר אותנו במנוחה שנה אחר שנה. ככל שאנו מתבגרים אנו נושאים עדיין את גופות החיילים שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. ואתמול בערב הוסיפו לנו תחושת אשמה נוראה. כאילו ששכחנו, כאילו שלא ידענו מה התרחש שם. הרי ידענו, ושוב התיזו בגדול את כתובת הגראפיטי על הקיר שלנו, אשמנו בגדנו.
כל כך מתאים ליום הכיפורים לאחר תפילת נעילה לחזור ולהציג את האשמים, ואת אלה שהיו, ואת אלה שברחו. כמו לא למדנו לקח.
היו כמה נקודות שעלו בכתבה הטלוויזיונית האחת שהסתירו פרטים, מפני ההורים השכולים. פשוט לא סיפרו את האמת. אבל אני בטוחה שההורים השכולים תמיד חקרו ותמיד רצו לדעת את האמת.
גם אבא שלי שבנו לא נהרג במלחמת יום הכיפורים, אלא היה ניצול מלחמת יום הכיפורים, כן הוא נהרג אחר המלחמה הנוראה ההיא, בתאונת אימונים במסגרת האימונים שהתרחשו בבלוזה. הצבא החליט ללמוד את לקחי המלחמה וכן גם כאן צריך לחקור איזה טמטום נכנס בצבא, כי בלוזה נקראה לאחר המלחמה "בסיס הדמים". כל כך הרבה דם נשפך שם, כדי להפיק לקחים... כל כך הרבה דם של חיילים...
אתמול כשהקרינו את סרטי התעודה אני חיפשתי בין החיילים את אחי. זה היה מעט ולא הספיק לספק את תאוותי. רציתי לראות את דמותו של אחי בין החיים שנותרו מן המלחמה. הייתה בי תשוקה בלתי רגילה למצוא בן עטורי הזקן ויפה הבלורית את פניו של אחי היפה, הגבוה התמיר. האח שנערות וחיילות נפלו לרגליו, האח שכל כך אהבתי כל שנות ילדותי, האח שהיה לי לחבר עד אשר נעלם אל הנצח.
קרב החווה הסינית או קרבות רמת הגולן הן הקרבות שעיצבו את אישיותנו בגיל ההתבגרות. אני זוכרת את הספר שרכשתי מיד בתום מלחמת יום הכיפורים והוא מונח עדיין על המדף בארון הספרים כמו הפך להגדה. "המחדל". זה היה הנס שהעלינו מיד בתום המלחמה.
אנו הדור שהתבגר מתוך המלחמה הזאת, אנו הפכנו באחת באזעקה בצהרי יום הכיפורים לנושאי הנטל.
אני זוכרת שהתנדבתי בבית ספר של בני נוער בעייתיים ביותר, בעוד אני בעצמי נערה מתבגרת. עומדת מול כיתה של נערי שוליים שתיכף ינופפו לעברי סכין עבריינית. זאת אני שהחלפתי את המורים שגוייסו במרכז הנוער באשקלון, אני לימדתי בעת שאחי טוביה פיינגולד ז"ל רץ במרדפים אחרי חיילי קומנדו מצריים. הוא נלקח מקורס מכ"ים, מיד בתום סיום הקורס והועבר אל התופת. לא ידעתי הרבה על מה שעבר במלחמה, ידעתי רק שהוא עבר את התעלה והיה מצורף ליחידת גששים בדוויים. אין לי מושג מה הוא עשה במלחמה ההיא. הוא נשאר בחיים כמה חודשים אחר כך על-מנת להסביר לי שמלחמה זה עסק רציני.
הוא נשאר בחיים עוד כמה זמן כדי לומר לי שהוא לא יכול לסבול יותר סרטי מלחמה. אני זוכרת שהלכנו לקולנוע "אסתר" באשקלון, הקרינו איזה סרט מלחמתי, והוא אחי הבכור לא הביט בסרט, בדרך חזרה הביתה הוא הסביר לי שמלחמה, לא שווה כלום.
אחי לא היה בקרב החווה הסינית, ואולי הוא היה, ואין לי מושג אם הוא היה. אין לי מושג מה עשה אחי בזמן המלחמה, אני רק יודעת שאבי היה נוסע לחפש את אחי בזמן המלחמה, בעת שגם הוא היה מגוייס.
משנסתיימה המלחמה נשמנו לרווחה, אחי נשאר בחיים. זה היה זמן שאול, מי שנמצא על שפת השאול נמצא שם ולא חוזר לחיות בינינו.
מה שלמדתי מן הסרט הוא שאולי טוב לו לאחי כבר שאיננו לחיות את הכאב ההוא שהיה טבוע מן הימים שבהם נתקל בתופת לראשונה בחייו.
בגיל אשר צעירים אחרים בכל העולם לומדים לאהוב לראשונה, כותבים שירים לאהובותיהם, וכן אוהבים בטירוף. הוא נלחם ויצא בחיים, אבל נפשו הייתה בוודאי שסועה ופצועה. הוא אמנם לא אלוף משנה עוזי יאירי ז"ל והוא לא "התאבד" בהתקפת המחבלים במלון סבוי... והוא לא הוזכר בסרט על החווה הסינית. ומי אני? אני בכלל לא מבינה דבר במלחמות. ולא רוצה להבין דבר במלחמות.
אני רק זוכרת את דבריה של חני זיו, אחות שכולה, שכתבה את הספר "בני קשת" וגם את "שרב" מספרת לנו על התגובות שספגה מן הגברים. "מה את מבינה במלחמות? רק מי שהיה שם מסוגל לכתוב על הקרבות- מפרשת חני...
אני אומרת בעקבות הסרט, בואו נפקיע את המלחמה מן הגברים. בואו נפקיע את חקירת מחדלי המלחמות מן הגברים. צריך לתת לנו פעם אחת ולתמיד לנהל את המדינה. נמאס לראות שהשלטון מונחה מנקודת מבט גברית כוחנית, בסגנון האמירות "אז את מי את בכלל? מה יש לך לומר?"
ולא רק אצלנו צריך להפקיע את המלחמה מן הגברים, אנו מחצית האוכלוסייה בכל מקום, הגיע הזמן שנצא למלחמה כנגד המלחמה. אני לא ממציאה את הגלגל זה סך הכול גלגל חוזר על עצמו, אמהות בשחור צאצאיות ארבע אמהות, האמהות שהובילו ליציאה מלבנון אצלנו, וגם אנו אמהות יום חול ואמהות שבת ואמהות בכלל, צריכות כעת להתלכד על-מנת לצאת מן השטחים. לא כוח הזרוע ינצח, לא ההרס והשחתה הוא שיכניע את הרוע.