בימים אלה אנו מציינים את יום השנה לקשה במלחמות ישראל, מלחמת יום הכיפורים. ואמנם, נפילתם של כ-2,800 חללים במלחמה שלא היתה מחויבת המציאות השאירה חלל עמוק בתודעה הלאומית, נחשבת עד היום כקו שבר בתולדות המדינה, והצריכה ועדת חקירה ממלכתית לבירור הנסיבות שהובילו למחדל הנורא.
במקביל, בימים אלה אנו מציינים את יום השנה למלחמת אוסלו, המלחמה שישראל הרשמית מכחישה ומדחיקה, מסרבת להכיר בה כבמלחמה ומתייחסת אליה בכל מיני שמות מוזרים, החל בשם הערבי "אינתיפאדה" וכלה ב"אירועי הטרור", "העימות הנוכחי", "לוחמה בעצימות נמוכה" ועוד. הכל במטרה לא לנהוג במלחמה כבמלחמה, לא להכריע את המלחמה ולמנוע את הפיכתה למלחמת התשה ממושכת ומדממת, לא לחקור את הנסיבות שהובילו אליה.
במלחמה זו כבר נפלו למעלה מ-1,000 חללים - לא סופי - ועוד ידו של האויב נטויה. אבל ישראל הרשמית בשלה: אינה מתייחסת לאויב כאויב, למרות שקו השבר והסיכונים המצטברים לעצם קיומה של מדינת ישראל כבר עולים בחומרתם על אלה של מלחמת יום הכיפורים. אז, למרות נתוני הפתיחה החמורים, ישראל ניצחה. היום, למרות הגיבוי הציבורי הנרחב שניתן לשרון - הן בבחירות והן במבצע "חומת מגן" - ישראל נכנעת ובורחת.
מאז קום המדינה התפתחה בה תרבות של אי נטילת אחריות אישית על מחדלים. מחדלים רבים נותרו יתומים, כי איש לא נטל אחריות עליהם, לא ביצע חרקירי, לא הודה באחריותו ובכישלונו. התוצאה: לא רק נמנע תיקון מקור הכשל, אלא הוא משתרש ומתרחב. החמור במחדלים אלה הוא "שלום" אוסלו, שהוביל למלחמת אוסלו, שאנו נמצאים בעיצומה. כשם שביום השואה אנו קובעים כי לכל איש יש שם, כך ראוי לקבוע שם למלחמה שאליה הובילו משיחי השקר של ה"שלום". במהלכו של "תהליך השלום" הוטבע מטבע הלשון המקברי "קורבנות השלום". בקרוב, נתחיל למנות את "קורבנות ההינתקות" שייפלו כתוצאה מתוכנית ההמשך של פרס ב' לתוכניתו של פרס א'.
המושג מחדל נולד בהקשר של מלחמת יום הכיפורים. ועדת חקירה ממלכתית מונתה, בצדק, במטרה לחקור את נסיבותיו ולמנוע את הישנותו. אבל, בקשר למחדל הגדול מכולם, מחדל אוסלו שהוביל באופן צפוי מראש ובלתי נמנע אל מלחמת אוסלו, הקשה במלחמות ישראל, טרם מונתה ועדת חקירה, והאחראים לאסון - פרס, ביילין וחבריהם - עדיין ממשיכים לנסות לקדם את ההרפתקה שלהם בדרכים שונות, והיום גם בסיועו של יריבם הגדול שהפך את עורו ומבצע את מדיניותם.
בהבדל מקריסת גשר המכבייה, או מאסון "ורסאי", במקרה של מחדל אוסלו טרם הוקמה ועדת חקירה, למרות שהאסון גדול עשרות מונים; למרות שרבים התריעו מפניו, ולכן הוקעו ועדיין מסיתים נגדם כאילו הם מחרחרי מלחמה; למרות שקורבנות מלחמת אוסלו נופלים מדי יום משני צדי "הקו הירוק"; למרות שמסיתים מן השמאל הקיצוני קוראים לערפאת ולמחבליו לטבוח רק ביהודים מצדו ה"לא-נכון" של קו זה.
אבל, במקרה של מחדל אוסלו וגלגולו העכשווי - "ההינתקות" - התקשורת "הממלכתית" ממשיכה לשתף פעולה עם מוכרי האשליות ועם הקברניטים בעבר ובהווה של ספינת השוטים. היעלה על הדעת שמתכנני אולם "ורסאי" ירואיינו שוב ושוב ברוח אוהדת ויתאפשר להם להצדיק את פרי תכנונם?! במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים. במדינה זו חותר פרס א' באופן בלתי נלאה לשמש כשר חוץ בממשלת פרס ב', כדי להמשיך את המחדל.
טחי התפל, אלה שפעלו בימי יחזקאל הנביא ואלה שפועלים בעידן אוסלו ונגזרותיה (ג'נבה, גדר "הביטחון", "ההינתקות") "היטעו את עמי, לאמור שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ ("הפרדה") והינם טחים אותו תפל" (יחזקאל י"ג, י'). כאז כן עתה: "והנה נפל הקיר; הלוא ייאמר אליכם ("ועדת חקירה"), איה הטיח אשר טחתם?" (שם, י"ב).
חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם המלחמה שנכפתה בשם "השלום" הוא ההכרה בה כבמלחמה, כולל באמצעות קריאתה בשם. כל עוד המושג אוסלו מקושר עם שלום ולא עם מלחמה, כל עוד המחבל ערפאת מוצג כחתן פרס נובל לשלום ולא כחתן פרס נובל לטרור, כל עוד שליחים מטעם ראש הממשלה או מטעם עצמם נפגשים עם הטרוריסט - ישירות או באמצעות המצרים - כדי לתאם אתו את הבריחה "החד-צדדית", כל עוד נאמרת הסיסמא השחוקה לפיה ממילא נצטרך לדבר אתו אחרי המלחמה ולפיכך אין טעם להכריע ולסלק את רשות הטרור הפלשתינאית מארץ ישראל - אין סיכוי לצאת מתהום אוסלו לדרך חדשה.
בישראל האורווליאנית של שנת 2004 מוכרים לציבור - שהוא פחות עייף מראש ממשלתו - שקרים חדשים במקום שקרי "המזרח התיכון החדש". הסחורה הפגומה הנוכחית קרויה "תוכנית הינתקות חד-צדדית", וקורבנותיה ייקראו בקרוב "קורבנות ההינתקות".
- לא תוכנית: אין מדובר בתוכנית, אלא באוסף של אלתורים שאינם ניתנים למימוש. במלים פשוטות הטרנספר לא יעבור. נקודה.
- לא הינתקות: אין מדובר בהינתקות מהאויב, וצה"ל ייאלץ להילחם בתוך הרצועה גם לאחר "ההינתקות", ואם לא יעשה כן אזי פינוי יהודים משדרות ובעקבותיה גם מאשקלון הוא רק עניין של זמן קצר. במקום הינתקות מהאויב מדובר בהינתקות מן הציונות ומן הדמוקרטיה גם יחד: עקירת יהודים מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים. במקום מלחמה בטרור מדובר בהינתקות מן המלחמה בטרור: פרס א' נתן למחבלים רובים, פרס ב' נותן להם גם אדמה, בסיסים וחופש תנועה ופעולה.
- לא חד-צדדית: היא מתואמת עם כ-ו-ל-ם - מצרים, פלשתינים, אמריקנים, אירופאים - ורק לא עם היהודים. לאלה בקרוב לו תותר אפילו זכות המחאה. חבריו החדשים של שרון נותנים לו גיבוי תקשורתי ומשפטי גורף לכל צעד שהוא עושה בכיוון הטרנספר. האם כך היו נוהגים אם היה מדובר בעקירתם של 22 כפרים ערביים?!
התיאום עם המצרים והכנסת מעורבות וכוחות מצריים לרצועת עזה דרך סיני פירושם ביטולו של ההישג העיקרי של הסכם השלום עם מצרים: פירוז סיני. מכאן המדרון ברור: העלאה הדרגתית של החיכוך עם מצרים, שכוחותיה יהיו קרובים יותר לישראל. גם מבחינה זו "תוכנית ההינתקות החד-צדדית" היא מסוכנת.
____________________
כותב המאמר הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
