העלית הביטחונית והעלית המדינית רוצות מאז אוקטובר האיום 1973, שנאמין, כי הכל איתרע אז בשל אי-התרעה מודיעינית; ולא היא. אלפי הדל במנשה ואנוכי הצעיר בבית אבי: לא היה מחדל מודיעיני, וטוב שצה"ל לא נערך בהתאם לתכניותיו ("שובך יונים"). מוטב כך כיוון שצה"ל היה ח"ו הורג ופוצע בהיערכות זו עוד מאות ישראלים. אז ועדת אגרנט אמרה זאת - וכי זו השטות היחידה, שהוציאה מקולמוסה?
צה"ל לא ניצח במלחמת ששת הימים, אלא חיל האוויר - בניגוד לכל תכניות המטכ"ל, שלא הבין את מהות פעולת חיל האוויר. כתוצאה מכך קרסו מערכות השליטה והבקרה של צבאות ערב, וחילותיהם נותרו בלא מנהיג. משל היו גוף אדם, שחוט שדרתו נקטם. ולראיה: המטכ"ל המצרי הורה לכל מפקדיו מדרג מח"ט להיסוג, אישית, מיד אל מעבר לתעלה מערבה. ובכל זאת, כל אימת שהמצרים לחצו על הברקסים צה"ל נתקל בקשיים מערכתיים.
הדבר נובע מהכנה לא-נכונה של צבאנו בשנות השישים.
סוף מעשה במחשבה תחילה, ובקיץ 1967 עשתה הנהגתנו את הטעות החמורה: החליטה להכין את צבאנו למלחמה הקודמת. אז התחלנו להיות מובסים במלחמת ההתשה, וגם הכברנו חטא על פשע: מחד-גיסא הרהבנו, התרברבנו, והתגאינו על הישגים, שלא היו במלחמת ששת הימים, ומאידך-גיסא לא חקרנו אותה כלל. לכן, כשהובסנו במלחמת ההתשה חזרנו על אותן טעויות. רק המחיר האמיר.
בלתי מוכן
צה"ל הגיע בתשרי תשל"ד בלתי מוכן לחלוטין ללחימה במצרים ובסורים - למרות שכל מרכיבי התכנית המצרית-סורית היו ידועים היטב לצה"ל. מסיבות של פוליטיקה פנימית הוקטן תקציב הביטחון באורח שרירותי ומניפולטיווי. לא קנה משרד הביטחון ציוד להשלמת מלאי, אלא התבססו על הסכם עם ממשלת ארצות-הברית, כי המלאי האמריקני יוטס ארצה מיד עם פרוץ מלחמה. זו טעות אסטרטגית חמורה ביותר, שכידוע שילמנו עליה מחיר גבוה כשהנרי קיסינג'ר החליט לעכב את צאת הרכבת האווירית האמריקנית ארצה.
דרך אגב, הטיפשות נעשתה לצורכי בחירות ועקב אילוצים של פוליטיקה פנימית. כך יכלה ממשלת גולדה מאיר להראות לכל, שהיא מקצצת בתקציביה.
מבחינה תורת לחימה צה"ל לא הפנים כלל את השינויים בטכנולוגיה הצבאית, וזלזל באופן מופגן במה שניסו האמריקנים ללמדו בעקבות לקחיהם בדרום-מזרח אסיה. גם חיל האוויר שנה על מרבית שגיאותיהם בשל יוהרתו. לא הפנימו את השינויים בתורת הלחימה ובארגון של צבאות ערב (שראינו לנגד עינינו בתרגילים השונים של צבא מצרים כהכנה למלחמה); ולא הפיקו את הלקחים מהעיבוי הערבי בטכנולוגיות נ"מ ובכלים נ"ט. בעצם, לא הפיקו כל לקח ממה שאיתרע לנו במלחמת ההתשה: הקומנדו המצרי השתלט על המרחבים שבין מוצבי קו בר-לב (טמטום מבצעי וחשיבתי שאין ערוך לו, אך יש לו יורשים) והמערך המצרי נ"מ שלט על כל מרחב התעלה. באוגוסט 1970 (הזזת סוללות נ"מ מזרחה) ובנובמבר 1971 (הפלת מטוס "סטרטוקרויזר" ישראלי עשרה ק"מ ממזרח לתעלה) הראו המצרים קבל עולם, כי המשחק אחר לחלוטין. אלא שאנחנו - כמו הליטאי שהגיע לגן החיות, ראה ג'ירף, ואמר, כידוע, "אין חיה כזו" - אזניים לנו ולא שמענו, עיניים לנו ולא ראינו, שכל לנו ולא הבנו.
צה"ל גדל בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, אך נבנה למלחמה הקודמת. לא היו בו די מרכיבי חי"ר, ובעיקר לא היה בו חרמ"ש; לא היו לו יחידות נ"ט; לא היו בו די יחידות הנדסה; לא היו בו די יחידות תותחנים; חיילי החי"ר השתמשו ברובי-מיטען FN (שנכשלו כבר במבחני קבלתם לצבא במלחמת סיני), בבזוקות ממלחמת העולם השנייה וב"עוזים"; והיה גשר הגלילים (עוד טמטום הנדסי-מבצעי מפרי הגותנו), שהיה כמעט חזות הכל.
כל זה נבנה מתוך הבנה, כי חיל האוויר יעשה את כל העבודה, והטנקים ישלימוה. אלא שהמצרים והסורים, כבר במלחמת ההתשה, הוכיחו, שניתן לעצור את המטוסים ואת הטנקים הישראליים. והם עשו זאת שנית.
מפקדים לא-ראויים
במלחמת יום הכיפורים היו לנו מפקדים לא-ראויים בכל הרמות - מהרמטכ"ל ומטה. הם נכשלו בקרבות מרגע פריצתם, ורק גבורת חייליהם הותירה אותנו עם תבוסה קשה ולא אנושה. מפקדים דיווחו שקר על ניצחונות, על תנועות ועל כיבושים, ועל דיווחיהם בנו מפקדים בכירים והתקשורת תל-תלים של מגדלים פורחים באוויר (עיינו בערך כמעט חציית התעלה בשמונה באוקטובר). אורי אליצור מלין (ערוץ 7, ארבעה באוקטובר 2004) על הנהי. אני מלין על האיחור בנהי. הכיצד הופקרו הצנחנים (הסדירים של 890 והמילואים של שונרי) לדמם למוות במישורי ההריגה של החווה הסינית? הכיצד חולקו צל"שים ועיטורים למפקדים ולחיילים (ולא רק בגדוד 890) על לא עוול בכפם? הכיצד קודמו כל אבירי הכישלון בדרגה? מה קרה לכל השקרנים? מה יהיה דינם של צל"שים ועיטורים, שהושגו במרמה?
המורסה של מלחמת יום הכיפורים טרם נפתחה. בצעירותי למדתי בעזרת אנשי הרפואה של חטיבת "גולני", על כף ידי הימנית, כי מורסה שאינה מטופלת הופכת לנמק. זו האימה, המניעה כמה אנשים, לוחמים וחוקרים (ואני ביניהם) להקדיש - זה יותר מחצי שנה - את משאבינו ואת זמננו החופשי לחקר עצמאי של המערכה על החווה הסינית. בעקבות ממצאינו החליט ראש מחלקת היסטוריה באגף המבצעים (אמ"ץ) במטכ"ל לחקור את הקרבות הללו. שימו לב למתרחש לנגד עיניכם: כתבו סיפורי-עם, חילקו עיטורים ואותות גבורה, קידמו מפקדים על מעשיהם בקרב, וקציני החינוך לדורותיהם לימדו מורשת-קרב מבלי שהקרב נחקר כלל. רק עתה, כשגיבורי הקרב (אז נערים בני 19-21), שמפקדיהם הפקירו אותם למות בחווה הסינית, כבר בני יותר מחמישים שנה, מואיל צבאנו להתפנות לבדוק מה אירע שם.
תלמידי ז'דאנוב בפעולה
ואל ייקל הדבר בעיניכם. כוחות רבים פועלים נגד החקירה.
יותר מדי קריירות נבנו על הרוח הגבית, שנשבה מסיפורי הכזב על הקרבות בחווה הסינית. יותר מדי בכירים והרבה יחידות מפוארות מעורבים בזה.
ביום הזיכרון תשס"ד היה אמור סרט על המערכה בחווה הסינית ("החווה הסינית - רשומון" לניר טויב) להיות מוצג בערוץ 2. גורמים כביכול עלומי-שם הפעילו מערכת עצומה של לחצים על ערוץ 2 לבל יוקרן הסרט. כביכול, המשפחות השכולות עלולות להיפגע. כשהסרט הוקרן לבסוף, במוצאי יום הכיפורים השתא, הוסיפו לו דיון מוקלט, שבו מנע המנחה ממבקריו של יצחק מרדכי - המג"ד דאז ואלוף שלושת הפיקודים - להביע בחופשית את דעתם על תפקודו בקרב. משחק מכור היה שם המשחק, ואני עדין במיוחד הפעם. הגדילה לעשות העמותה להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב, שניסתה לעשות בניר טויב מעשה לינץ'. הבימאי הוזמן לדיון על סרטו, וכמעט נשללה ממנו הזכות להעלות עדויות, שיתמכו בטענותיו. יושרו של פרופ' נסים קלדרון, שהנחה את הכנס, והאומץ של טויב לעמוד על דעתו טרפו את קלפיו של מזכיר העמותה, והציגוהו ככלי ריק וכתלמיד נאמן של אדוננו ומורנו החבר ז'דאנוב.
הכוחות העלומים הללו איימו על חייו של ניר טויב, בימאי הסרט, ואיימו על טל בשן, כתבת "ידיעות אחרונות", כשהכינה כתבה לגיליון יום הכיפורים של עיתונה על המהומה, שיצר סרטו של טויב במחצית השנייה של תשס"ד.
באותו הקשר קראתי בתדהמה את דבריו של פרופ' שלמה אבינרי (ידיעות אחרונות, שלושה באוקטובר 2004), כי יש להניח למלחמה לשקוע. בין השאר, כיוון שגיבוריה אינם יכולים להשיב לטענות נגדם. גולדה מאיר, משה דיין, דוד אלעזר וחיים בר-לב כבר אינם עמנו.
מביך לקרוא דעה כזו מפרי עטו של מי שהתפרסם במחקריו על מחשבה מדינית מהמאה התשע-עשרה. האם זו הבעיה? האם מדובר במשפט? או שמא מדובר במחדל מהחמורים בתולדות המדינה, שטרם תוקן, ואנחנו ממשיכים לשלם מחירים גבוהים על קלקוליו.
מדינת ישראל לא עמדה על סף חורבן במלחמת יום הכיפורים. ככל הידוע, הסורים והמצרים התכוונו לבצע מחטף עמוק, שיסתיים בהתערבות המעצמות להסדר הסכסוך במזרח התיכון. הנהגתנו המדינית ותפקוד הנהגתנו הצבאית המיטו עלינו אסון במלחמה זו. בניגוד למיתוס השקרי - הבעיה לא הייתה אי-התרעה בזמן, אלא יכולת מפקדי צה"ל, בניין כוחו ותפקוד יחידותיו. את חלבו של העם ואת דמו מצצו לשימון מערכת ביטחון, שכשלה לחלוטין מאז אמצע יוני 1967, ולמען הנהגה צבאית ולמען הנהגה מדינית, שמעלו באמון העם, והוליכו אותו שולל אל עבר תהום.
העלית - שפרופ' אבינרי הינו חלק ממנה - אינה מעוניינת גם כיום בחקר העבר, ואינה רוצה, שתיפתח אי-פעם תיבת פנדורה של מלחמת יום הכיפורים. יותר מדי שלדים ורוחות רפאים מוסתרים בה, וטיפול "בלתי אחראי" יכול ליצור תקדים מסוכן. ועדת אגרנט, שנועדה להשקיט את ההמון, לא הצליחה במשימתה, ורוחות הרפאים עדיין מפעפעות את ארסן.
רבותינו הורו לנו, כי יש סייג לאבל, והוא מסתיים למעשה בשנה למות אהובינו. ביום הכיפורים תשל"ד איבדו דורות שלמים של ישראלים את משוש חייהם. רבים מאיתנו סובלים מבלי לדעת מהלם-קרב לאטנטי, ובני משפחותינו סובלים עמנו. הנהגתנו כמעט שאיבדה מדינה, ואיבדה את מעט ההישגים המבצעיים במלחמה. עד היום אנחנו אבלים-נוכחים, המשלמים מחיר מדיני ומחיר אישי על כישלוננו במלחמה. לדאבוני, טרם פרענו את מלוא השטר. לכן, הנהי אינו מסתיים אחרי שלושים ואחת שנים, אלא יעצים, לדאבוננו.
