כל אימת שיואב יצחק מפרסם באתר זה כתבה, שעניינה התנהלותם הנפסדת של עדנה ארבל / דורית ביניש/ טומי לפיד, נזעקים קוראים שונים ותמהים: מדוע מצא יואב לנכון להיטפל אליהם בצורה אובססיבית כל-כך. רבים מקוראים אלה אף מבקשים, מי בנימוס ומי בחרון אף, שיומצא להם הסבר מיידי לגבי מניעיו האישיים של יואב לרדיפת השלישיה, בין אם ביחד ובין אם לחוד.
יובהר לאלתר:
1. אינני מתיימרת לענות בשמו של יואב יצחק;
2. אינני מכירה את יואב, מעולם לא נפגשתי איתו וסביר להניח, שגם לא אפגוש אותו בעתיד;
3. כן, אני תומכת בעמדותיו של יואב, ככל שהדבר נוגע לשחיתות בדרגים הגבוהים ואני מצדדת במלחמתו חסרת הפשרות בנגע המבאיש הזה. התנהלותם של טומי, עדנה ודורית טורדת גם את מנוחתי ולמען האמת, היא מעצבנת אותי מאוד.
4. לא, אני לא חסידה שוטה של יואב וגם לא מעריצה שרופה שלו. יש לי ביקורת כלפיו פה ושם ואני מתכוונת לשמור אותה לעצמי.
ועכשיו קוראים וקוראות נזעמים, הרשו לי לשאול: מדוע מניעיו של יואב כל כך מטרידים אתכם? כי לדעתי שלי, הסיבות שמביאות את יואב לחקור ולפרסם את מעשי השחיתות הללו לא רלוונטיות כלל. נכון: לא רלוונטיות כ-ל-ל.
הבה נניח, שביסוד "המניעים הנסתרים" של יואב עומדת ילדות עשוקה, שהפכה אותו לאדם סבוך ומריר. הבה נניח, שיואב הילד נאלץ מדי בוקר לקרצף בחומצה את החרסינות באמבטיה, בעוד הוריו מפטמים את אחיו האחרים בעוגות קצפת ומעסים את גוום בחלב אתונות. נו, אז מה? את מי זה מעניין? הרי כולנו מונעים ע"י חסכים ודחפים אי-רציונאליים, שמקורם בילדותנו (או שלא בילדותנו). ודחפים אלה הם-הם שהופכים אותנו למי שאנחנו ומאיצים בנו לרדוף אחר המטרות, שאנו מנסים להשיג.
העניין החשוב היחיד הוא, שיואב מתריע בפנינו על מעשי נבלה, מחרידים בציניותם, שמבצעים אנשים רמי דרג ומעלה, שאמורים לצעוד בקו הקדמי של ההגנה על החוק והצדק במדינת ישראל.
ואם יואב מוכיח לנו בעדויות ובמסמכים, שגורמים בכירים אלה מנצלים את מעמדם בניגוד לחוק, משקרים, מטייחים, מטים משפט, מקדמים את עצמם ואת קרוביהם וטוחנים את שלטון החוק לאבק, אז מה לעזאזל, איכפת לי (ולכם) מה דחף אותו לכך? כיצד, לדעתכם, נוכל אנו האזרחים התמימים, לדעת על מעשי השחיתות האלה ולפעול נגדם, אם עיתונאים כיואב לא יחשפו אותם בפנינו? הרי חלק גדול מגילוייו של יואב לא התפרסם בדוחות מבקר המדינה ולא באמצעי תקשורת אחרים.
ותנו לי לשאול עוד: מדוע דווקא הלכי רוחו של יואב, ככל שהם נוגעים לעדנה-דורית-טומי, כה מדירים שינה מעיניכם? האם חקרתם פעם את הסיבות שהביאו את שלי יחימוביץ' לתקוף את שרי אריסון? או את עקשותו של רונן ברגמן להוקיע בסדרת כתבות את ד"ר יהודה היס? או לחלופין, את הרקע הנפשי, שמביא את אורי דן להחמיא לאריק שרון במשך עשרות שנים? אינכם סבורים, שאולי גם בבסיס עמדותיהם של אנשי תקשורת אלה מסתתרים הפרעה נפשית או איזה אינטרס אישי מפוקפק?
עיתונאי, מעצם טבעו הוא אדם מעורב, בעל עמדה אישית מסויימת כלפי נושא ציבורי זה או אחר, שהוא כותב עליו. הוא אינו שופט, שצריך לשמור על אובייקטיביות וגם אין זה תפקידו לשקול ולהשוות בין כל קצותיו של עניין, שהוא מביא לידיעת הקוראים. נכון, הוא חייב לחקור בהגינות את נשוא הדיווח וגם לאפשר לנשואי ביקורתו להגיב. אך זכותו ואפילו חובתו להציג את הדברים לקוראיו מנקודת מבטו שלו. והמניעים לנקודת מבט זו חשובים - בדיוק כמו שחשובים המניעים לנקודת מבטו של כל אחד מאיתנו - כשלג דאשתקד.
ואל תדאגו כל כך לעדנה, דורית וטומי. סמכו עליהם, שהם יודעים לדאוג לעצמם מצוין ועושים זאת כל הזמן. מדובר בשלוש דמויות חזקות, אמידות ומקושרות, הנושאות בתפקידי מפתח בשלטון הישראלי ומוקפות בעדת יועצים ועוזרים, שכל עניינם הוא הבטחת שלומן. מוטב שתשקיעו את דאגתכם בחלשים ובחסרי המגן. וכאלה, כידוע יש בישראל בשפע.
