עמדת עיתון "הארץ" המצדדת בהינתקות ישראל מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, באה לידי ביטוי במאמרים אינספור ועכשיו גם במאמר המערכת מיום שני 18.10.2004. מערכת "הארץ" מסתייגת גם מעריכת משאל עם, משום שלדבריה "שום משאל אינו בטוח מראש".
האמירה הזאת שומטת את הקרקע מן הטיעון שהיה לחם-חוקם של רוב כותבי המאמרים בעיתון "הארץ", במשך חודשים ארוכים, בדבר קיומו של רוב מוצק בעם בעד תוכנית ההינתקוּת החד-צדדית של ראש הממשלה. הרי לכם הודאה מפורשת שלדעת מערכת "הארץ" אין כלל ביטחון בקיומו של "רוב" כזה. ולמרות זאת, עוד לא יבשה הדיו על הודאה אמיצה זו וּכבר למחרת כתב יואל מרקוס שוב: "הרי רוב העם תומך ביוזמתו..." (יוזמת ההינתקות של רה"מ). אז יש רוב או אין רוב?
לחיזוק טענות "הארץ" ולחיזוק מהלכי ראש הממשלה, מעלה מאמר המערכת הנ"ל סוגייה מעניינת נוספת והיא הצהרותיו של אריאל שרון מלפני הבחירות ולפיהן "הוא מתכוון לבצע ויתורים כואבים בשטחים." ו"הארץ" מוסיף ושואל: "מהם 'ויתורים כואבים' אם לא פינוי התנחלויות?" אין ספק, שאלה קשה למתנגדי ההינתקות. אלא שעל השאלה הזאת יש תשובה כל-כך פשוטה וכל-כך הגיונית וכל כך מוחצת שיש להתפלא כיצד לא עלתה על דעת מעלי הארגומנט הזה:
פינוי התנחלות הוא אכן ויתור כואב וצורב, אך צריך לשים לב לכל ניואנס. עצם השימוש במילה "ויתור" מצביע על דבר שאתה מאמין שהוא של ובצוק העתים אתה מוותר עליו. נניח שמנוי וגמור עימנו ואפילו נגזר עלינו לוותר, באלו תנאים מוותרים ויתור כואב שכזה? הֱוֵי אומר רק בִּתמורה לוויתור כואב נגדי והדדי, ועדיין הוויתור שלנו יכאב מאד. פינוי שטח כלשהו ללא תמורה איננו בגדר "ויתור כואב", אלא כניעה והנפת דגל לבן. אף על-פי כן, אנחנו לא מבקשים מהפלשתינים ויתור טריטוריאלי. אפילו להסתה שפורחת במסגדים, בבתי-הספר, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, נכנענו. וגם ממשא וּמתן משכנו ידינו באין ידיים מושטות מן העבר השני.
כל שאנחנו מבקשים היום, בתמורה לכל הסדר, הוא הפסקת הלוחמה! אנחנו לא דורשים! אנחנו כמעט מתחננים ואנחנו נענים בירי קסאמים, בנסיונות פיגוע ובפיגועים ממש, ובהתלהמויות שאינן מותירות ספק-ספקא על מה שיהיה כאן לאחר ההינתקות החד-צדדית, אם תהיה. לו לפחות היינו מקבלים הצהרה בדבר נכונותם של הפלשתינים להפסקת ירי הטילים והפיגועים, גם אם אין שום ערובה שיעמדו בתנאים אלה, ניחא, אבל גם זה אין, ולכן כל ההינתקות הזאת מתפרשת במילה אחת: מנוסה. אולי בשתי מילים: מנוסה מבוהלת. והמהדרין שבמהדרין אומרים: בריחה מפוחדת מפני הטרור, עם זנב מקופל וּמים זורמים בין רגלינו, וכל עוד נפשנו בנו.