אצל יהודים נהוג לומר: "אחרי מות, קדושים אמור". הדבר אינו תקף במקרה של רב-המחבלים יאסר ערפאת, שחי כאויב וימות כאויב. במצב הנוכחי, כאשר מותו של הרוצח נראה כמתקרב, נכון יהיה להיערך ליום שאחרי, עוד לפני שמותו יבוא.
התקשורת הישראלית כבר עוסקת באיש כאילו היה חסיד אומות העולם, ואף מדווחת על האפשרות המקוממת של קבורתו בהר הבית בירושלים. יש המצטטים גורמים במערכת הביטחון המביעים חשש מפני אפשרות כזו. לפיכך מן הראוי שממשלת ישראל תבהיר מייד, לפני מות, ובאופן הברור ביותר, שכפי שלא ניתן לו להגיע לירושלים בחייו, כך לא יינתן לו להגיע לבירת ישראל אחרי מותו. מבחינת ישראל, "קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים" (ירמיהו כ"ב, י"ט), רחוק ככל האפשר. ואם אפשר, ההליך צריך להיות כפי שנעשה עם הצורר הקודם, אדולף אייכמן, כלומר שריפה ופיזור האפר אי שם בים, כדי שלא ייווצר אתר עליה לרגל.
תחום התעסקות אחר של התקשורת הישראלית הוא הגישה לפיה אחרי מות ערפאת ייווצר מצב של "יש עם מי לדבר", ויש למי לתת מדינה. גם כאן, יש להבהיר מוקדם ככל האפשר שהבעיה איננה ערפאת האיש אלא רשות הטרור הפלשתינאית שאיתה הוא הגיע ארצה, במסגרת אסון אוסלו. אין בארץ ישראל המערבית מקום למדינה פלשתינאית, הן לפני מות ערפאת והן אחרי מותו. למעשה, יש להבהיר - וקודם כל לעצמנו - שמדינה פלשתינאית ממערב לירדן היא היפוכו המוחלט של שלום; כל מי ששואף באמת לשלום חייב להתנגד למדינה כזו.
באותו הקשר יש לקבוע שההתנגדות למדינה פלשתינאית ממערב לירדן היא מהותית, ואינה תלויה בשאלה אם ערפאת חי או מת, או בשאלה אם יש או אין טרור.
צפוי שיהיו אנשי שמאל קיצוני, תומכיו החדשים של אריאל שרון, שידרשו לא רק לבצע את הבריחה - "ההינתקות" - "החד-צדדית", אלא גם להסגיר חבלי ארץ לרשות הטרור הפלשתינאית. כביכול, הדרך לכך תיפתח עם מותו של ערפאת. גם כאן, נכון יהיה להדגיש שגירוש יהודים מבתיהם בארצם הוא פסול, בין אם בראשה של רשות הטרור הפלשתינאית יעמוד ערפאת, ובין אם יירש אותו רוצח אחר: דחלאן, רג'וב, ברגותי ודומיהם.
עוד לפני מות ערפאת, ישראל חייבת להיערך למציאות החדשה, ולא להיות מופתעת מתרחיש כלשהו.
__________________
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.