החלטת הפרקליט הצבאי הראשי לא להעמיד לדין איש בפרשת הריגת יואב דורון ויהודה בן-יוסף, שני מאבטחים יהודיים מדרום להתנחלות פני-חבר, דרומית-מזרחית לחברון, במרס אשתקד ("חדשות מחלקה ראשונה", 2 בנובמבר 2004) פורסמה כיום אחרי שבית-הדין הצבאי החליט להרשיע מ"כ בפרשת הריגתו של אהוד שניאור, טירון מיחידת "דובדבן" באוגוסט 2002, והצטרפה לרשימה ארוכה של מחדלים צבאיים ושל כשלים, שטויחו ביד רמה בידי שלטונות צה"ל.
אלוף משה קפלינסקי, אלוף פיקוד המרכז, דיווח, כי חיילי יחידת "מגלן" ארבו באותה עת לשני מבוקשים. חטיבת חברון לא עדכנה אותם כלל אודות מאחז מאוייש באזור. ועתה מדווח גל ברגר ב"חדשות מחלקה ראשונה", כי "לאחר בחינת ממצאי התחקירים הצבאיים... הגיע הפרקליט הצבאי הראשי למסקנה, כי האפיק הנכון לטיפול בכשלים שהתגלו במהלך האירוע הוא האפיק הפיקודי.
קרי, הסתפקות במתן הערות פיקודיות למעורבים, מבלי להעמיד מי מהם לדין". כך, ניתנו הערות פיקודיות לתת-אלוף עמוס בן-אברהם, מפקד אוגדת יהודה, לאלוף-משנה חגי מרדכי, מפקד החטיבה המרחבית יהודה, ולסגן-אלוף דני, מפקד יחידת "מגלן".
אלא שלפני זמן-מה נודע, כי למרות שקידומו בדרגה עוכב (עד שנת 2009) ומינויו למפקד חטיבת הצנחנים 35 בוטל על-ידי הרמטכ"ל בעקבות התקרית, ימונה אל"ם מרדכי למח"ט 35 בכל אופן. מינוי אל"ם מרדכי ייכנס לתוקף בשנה הבאה.
ועוד מוסיף גל ברגר: "... באשר לסגן מפקד החטיבה, סא"ל רזי קפלינסקי, אחיו של אלוף פיקוד המרכז, הפצ"ר אינו מוצא כי הלה התרשל בתפקידו. הוא המליץ, לשם מניעת מראית עין, כי הליך ההערה הפיקודית עליו הורה הרמטכ"ל לא ייערך על-ידי האלוף קפלינסקי, לאור הקרבה המשפחתית". ואין מלים בפי...
יום לפני כן פרסם "ידיעות אחרונות", כי בית-הדין של מפקדת זרוע היבשה גזר שלושה חודשי מאסר בפועל, ארבעה חודשי מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי על סמ"ר ג', מפקד כיתה, שהואשם במעורבות עקיפה במותו של טוראי אהוד שניאור באימון באוגוסט 2002, לאחר שעבר "טרטורים" ביחידת "דובדבן". שניאור התמוטט באימון המתקדם של דובדבן במתקן "אדם", ומת זמן קצר לאחר מכן בבית-החולים "אסף הרופא". משפטו של מ"כ אחר, המעורב בפרשה, נמשך.
חנן גרינברג, כתב ב"ידיעות אחרונות", כי השופטים הצבאיים פנו להוריו של אהוד שניאור המנוח, ואמרו כי ברור, שכל עונש שנגזר על הנאשם לא יהיה בכוחו כדי לרפא את מכאובם הכבד מנשוא. בני הזוג שניאור אמרו במהלך הדיון, כי עונש של פחות משנת מאסר יבזה את בנם. "בסוף הדיון אמר יעקב שניאור שהוא מאוכזב מהעונש הקל. לדעת האב השכול, "אסור שאנשים שמעורבים במותם של חיילים יקבלו עונשים קלים".
המערכת הצבאית יודעת היטב להשתמש בכוח, שניתן בידיה, ולהפעילו בררנית, כדי לחסל/לתמוך קריירות של קצינים. זאת ועוד, המערכת הצבאית פועלת כחוג סגור, והמשפט הצבאי, לא רק הדין המשמעתי, אינם אלא כלי, המופעל בידה למטרה אחת: לטשטש את האמת.
לא מזמן כתב עו"ד שלומי ציפורי, מאנשי הפרקליטות הצבאית, אך לא עצם מבשרה, את הספר "צדק מסוערב". ציפורי מתאר במלים קשות כיצד נעשה הצדק במערכת הצבאית; כיצד נתפרים תיקים; וכיצד נחלצים מהעמדה לדין. לדעתי, זה ספר חובה למתעניינים בחידלונו של צה"ל כמערכת לחימה.
(למעוניינים כתבתי ביקורת על הספר בטורי, ב"חדשות מחלקה ראשונה", לפני כמה שבועות)
גיוס מרבי
חוק השיפוט הצבאי נותן לצה"ל סמכות עליונה, כמעט בלתי מופרעת, לדון בכל הנעשה בצבא. לא רק בגלל הסלנג הצבאי, יש למי שבאים מחוץ למערכת הצבאית (למשל, הורים, או חיילים) קשיים רבים בפריצה לתוך העולם הסגור; ואני בטוח, שהגנת המערכת הצבאית נעשית גם באמצעות בידוי ראיות. אני יודע על תיקים בדויים, שהוגשו להורים, שבניהם נהרגו בתאונות אימונים.
משפחות מעטות בלבד יצאו נגד המערכת הצבאית, ורק משפחות ספורות הצליחו להביס את המערכת. הצבא יודע לשחק בתגמולים ובשאר זכויות (כדי להשכיל עיינו בדוח האחרון של מבקר המדינה על הנעשה באגף השיקום של משרד הביטחון ובעיקר בכל הקשור בוועדת החריגים, "ועדת ל'").
המשפחה, שצריכה להתמודד עם יגונה, ולאחות את שבריה, נאלצת להתמודד עם צה"ל, המגייס לטובתו כל נבזות אפשרית על-מנת להוכיח שאין עוול במעשיו. כאן, לפתע, מגלים מפקדי צה"ל ופרקליטיו יוזמה, יצירתיות ודבקות במטרה אך לא אחוות לוחמים.
דוגמה אישית
דוגמה מעניינת הנה תאונת ההתייבשות, שבה צוות מסיירת מטכ"ל יצא לאימון ניווט בחום בלתי אפשרי בהרי אילת, בתחילת שנות התשעים. סא"ל עמוס בן-אברהם, מפקד הסיירת, התפטר בדחיפות, ונשלח לקידום. כשהגיע זמנו להישפט על הריגת שני חייליו, שהתייבשו. התברר, שהוא כבר מח"ט, וקודם בדרגתו ופעמיים בתפקידו בניגוד לפקודות מטכ"ל, האוסרות במפגיע לקדם חייל/קצין, שיש נגדו הליכים משמעתיים/שיפוטיים.
בן-אברהם הורשע בדין (ויש לי הרבה מה לומר על התפקוד השערורייתי של אנשי פצ"ר במשפטו), הורשע, והוצב לפקד על בית-הספר לקצינים במצפה רמון - מופת לכל הצוערים.
שימו לב, ואל תתבלבלו: זה אותו בן-אברהם מהפסקה למעלה רק בכיר בהרבה.
גם הליכי החקירה והמשפט של תאונת "צאלים ב'" לא מלמדים על מינהל תקין. לכן, אין פלא, שאנשי "דבר אחר" ז"ל פרסמו, כי נמנע צאלים ג', והחלה ההרשמה לצאלים ד'.
ואכן, תאונות מבצעיות וירי על כוחותינו היו לחם חוקו של צה"ל לפני שנס מדרום לבנון; אך לא רק שם. זו מגיפה, שאם לא עוצרים אותה בין השאר, באמצעות פעולה תקיפה של אכיפה ושל שיפוט לא יהיה לה סוף.
קציני צה"ל משקרים
כטירון ב"גולני", הובהלתי בערב ראש-השנה ה'תשכ"ז לבית-החולים רמב"ם בחיפה. עד שפגשתי את מנהל המחלקה לאורטופדיה לא היה לי שמץ של מושג, כי אני עומד לאבד את כף ידי הימנית עקב נמק. את הנמק גרמה הזנחה של צוות הרפואה בבסיס האימונים החטיבתי-מחובש המחלקה ועד לקצין החובשים ולרופא החטיבתיים.
כשהוזעק אבי המנוח לבית-החולים כבר היה ברור, כי ניצלה כפי, ונותרה מחוברת למעצבתה לכותב הדברים הללו עד עצם הימים האלה - הודות לאותו ראש מחלקה. אבי הגיע למיטתי לאחר שתודרך על-ידי סגל "גולני", שהיה במקום, ובפיו הייתה בשורה מרנינה: אני אשם בהזנחה כיוון שלא תבעתי במפגיע טיפול רפואי; וכדאי שלא אחולל מהומה, כדי שלא אועמד לדין על מחדלי. אבי (חייל טוב, ששירת בימי חלדו בצבא הפולני, בחיל הספר הבריטי ובצה"ל) לא העז לפקפק בדברי הקצינים. למראשות מיטתי הוא הסביר לי, בלהט, "לא יכול להיות - קצין אינו משקר!"
מאז אני שומר היטב על כף ידי, אך גם רגיש מדי לכל התעללות של סגל בטירון/חייל. כל מי שהיה שם יודע כמה חסר-אונים אתה מול מערכת דורסנית, המופעלת על-ידי קצינים ועל-ידי מש"קים, שיצאו מדעתם, ונהנים לטרטר את חייליהם, תוך טיוח. "תרבות עבריינית", קרא לכך הרמטכ"ל רב-אלוף משה יעלון בתחילת כהונתו.
שבירה וריסוק
"לשבור את האזרח", אמרו בזמני, "כדי לעשות ממנו חייל טוב".
נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי אזרח שבור, שהפך לחייל טוב. בשלב מסוים של חייו גולם של חרק הופך לעיסה, וממנה נבנה החרק. זה אינו קורה לאדם: אזרח שבור הוא שבר-כלי גם כחייל. אם יסיים את המסלול, הוא יטרטר את חייליו - ממש כמו מעגל הקסמים, שלתוכו נקלעים ילדים מוכים. אלא שתובנה זו אינה נחלת הצבא. ראשיו מדברים בריש גלי על "רוח צה"ל" וביחידותיו מטרטרים ללא הרף חיילים.
לפעמים גם נהרגים חיילים במירוץ המטורף הזה.
את המעגל הזה צריך לשבור, לנתץ ולהשמיד לפני שיפיל עוד קורבנות.
גאווה מטופשת
הרבה יחידות חיות על המיתוס, כי עליהן להרחיב את מעטפת הביצועים, ומה שלא הורג - יחסן אותך. אך הדרך אל החיסון (שאינו ודאי כלל ועיקר) זרועה פצועים, נכים, קברים ומשפחות שחרב עולמן. את הלקח הזה לא הפנימו בצבא. בידי המפקדים הפקידו ההורים והמדינה את מיטב הנוער, כדי לעשותם לוחמים. רק קו דקיק מבדיל בין "הפקידו" ל"הפקירו", ואין אחד בצבא, שרשאי למוחקו בשל גאווה מטופשת של יחידה, או של סגל מפקדים.
לכאורה, הבעיה העיקרית הינה של החיילים. אלה עשו הכל - לפעמים כבר מתחילת לימודיהם בחטיבה העליונה בתיכון - כדי להגיע לאותה יחידה; והם מוכנים לעשות הכל כדי לסיים את המסלול. גם ללכת אחרי מפקד סדיסט. "הכל" - פירושו שברי הליכה, מאמצים מעבר לסביר, פציעות גופניות וגם פציעות נפשיות. בסיכומו של דבר, בעידוד-שבשתיקה של החיילים המטורטרים (שרואים בזה חוויה) יש גם נפגעים וגם הרוגים - צעירים ומשפחות, שעולמם חרב עליהם באחת.
זה מיותר, וכדי להכחיד את התופעה, חיוני שהרמטכ"ל יתערב אישית - כיוון שהעניין מעיב על מסכת היחסים בין הצבא לבין החברה. כפי שאמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עברייה, כי חיי בנה נמסרו בידי מפקדים ראויים". כאלה לא היו ב"דובדבן". משפחת שניאור ומשפחות אחרות יוכלו להעיד על כך.
אין מדובר רק ב"דובדבן" ובמתקן האימונים "אדם", אלא גם ביחידות אחרות ובבסיסי אימונים נוספים. זו מחלה, שלוקה בה הצבא כולו. לכן, חשיפת שרשרת הכישלונות ב"דובדבן" הייתה צריכה להטריד את הרמטכ"ל ואת מפקדי המפח"ש. אם יש הצדקה לקיומה של מפקדת קצין חינוך ראשי (שצריך לפרקה, ויפה שעה אחת קודם), הרי היא בתוכנית חינוכית, שתוכן מיד לשירוש הטרטורים בצה"ל.
חובה להפעיל תוכנית זו כבר עכשיו, כדי לחסוך עוד קברים במעלה הדרך. ולא - עוד נגיע למחוזות אפלים כמו המתואר בסרט "מטאל ג'אקטס" (על טרטורים בבסיס הטירונים של חיל הנחתים האמריקני): הרס"ר הסדיסט, שהתעלל בחניכיו כביכול כדי לעשותם נחתים טובים, הוצא להורג על-ידי אחד מטירוניו-קרבנותיו, שנשבר, והתאבד לאחר מכן.
