מדברים על הצירוף המסוכן הון ושלטון, ואני יודע על צירוף גרוע ממנו: תקשורת ושלטון. בתנאי, כמובן, שמדובר בשלטון שמאלני. שלטון שמאלני ותקשורת שמאלנית יודעים לנגן יחד בקול אדיר, כמו מקריבי הילדים למולך, שהחרישו את זעקות הקרבנות ברעש כלי הנגינה. כך ניגנו לנו אותם נגני תקשורת לפני למעלה מעשר שנים באויפוריית אוסלו. 1,500 בני אדם עדיין חיו בתוכנו בימים ההם, והם לא ידעו שהם עתידים להיות קרבנותיו של מולך השלום.
אנחנו, שזעקנו - קולנו לא נשמע.
הטקט הראשון בפרטיטורה של סימפוניית-השלום החדשה נוגן אתמול ברוב המולה: שחרורו של עזאם עזאם. ולמן הרגע הזה הקקופוניה של השלום יורדת עלינו, קרשצ'נדו אחר קרשצ'נדו: הנשיא מובארכ שיבח את שרון, ובפומבי! השגריר המצרי ישוב! עוד מעט שגרירים גם מטוניס ומרוקו! אולמרט יוצא לקהיר, לסדר ייצור וייצוא לארה"ב, אנחנו והמצרים! משרדי אינטרסים יפתחו המצרים, בכל רחבי יהודה ושומרון! אנשי צבא מצריים ישמרו על ציר פילדלפי! המצרים יאמנו צבא פלשתיני חדש!
ימות המשיח: אבו מאזן ביקר בדמשק! החמאס מוכן להפסיק את האש! אבו מאזן מארגן הודנא! ההסתה בתקשורת ירדה טיפה! יושקה פישר כאן! מורטינוס בא! טרייה לרסן הגיע! מיד אחרי בחירת אבו מאזן תכונס וועידה בינלאומית של שרי חוץ, לדון ולהכריע על גורלנו, כדרישת טוני בלייר מבוש, וגם טוני בלייר בעצמו יגיע לכאן! המצרים יתירו לנו לחפש שוב את עצמות נעדרי מלחמת יום הכיפורים! הבורסה מזנקת!
ועוד מחוות בדרך, מחוות מכל הצדדים! ומי יודע, אולי מחזיק שרון בקלף נוסף, קלף הנצחון, שחרור פולרד. שאם עזאם עזאם שווה 25 יישובים יהודים, פולרד בוודאי שווה את ירושלים.
כן, רבותי. ריח כבד של שמעון פרס עומד באוויר. הסתכלו עליו, הוא מתלקק כחתול שבע. שוב האויב מקבל פרס על הפרותיו ומעשי התועבה שלו: הם הוציאו את שגרירם כמעשה של איבה והזדהות עם האויב הפלשתיני שלנו, הם מנעו מאתנו, בניגוד להסכם, לחפש עצמות חללינו, הם הושיבו בכלא אדם חף מפשע למעלה מ-8 שנים, הם יורקים עלינו משטמה, בוז ושנאה בניגוד להתחייבותם בהסכם השלום, הם איפשרו להבריח לארץ נשק שחימש את הטרור - הנה עכשיו הם מוכנים למכור לנו את התחייבויותיהם המופרות בשנית, בשלישית וברביעית, ואנחנו משלמים בפעם המי-יודע-כמה את המחיר. למשל, תמורת שחרור עזאם עזאם לא די ששחררנו להם 6 מחבלים-סטודנטים, גל של שחרור מחבלים פלשתינים בפתח!
התקשורת חוגגת: מאז אוסלו לא היינו פופולרים כל כך בעולם הגדול. שרון החזיר אלינו את אהדת העולם כולו, הפסיק את בידודנו בעולם, ההשקעות חוזרות, המשק יפרח!
כך נהגו, בעולם העתיק, לצפות בזהב את קרני השוורים שנועדו לעלות כקורבן, כך אוהבים ציידי הצפון את האיילים שצדו - עד כדי כך אוהבים, שהם תולים את קרניהם על קירות בתיהם, לראותם יום ולילה.
כי בל נשכח: הבסיס של הפירמידה העצומה הזאת, המצרית-פלשתינית, הם היישובים שלנו העומדים חלילה לעקירה. אנחנו קורבן השלום החדש, ויישובי חוף עזה וצפון השומרון הם רק המנה הראשונה, המתאבן. כדי ששרי החוץ יוכלו להכריז - על-פי מפת הדרכים - על המדינה הפלשתינית, ייאלץ שרון "לנקות" תחילה את כל גב ההר מיישובים יהודים, כדי להעניק לפלשתינים רצף נקי מיהודים.
אוסלו חוזרת, ובגדול. אוסלו א' נפלה עלינו לאחר שניצחנו באנתיפאדה הראשונה, אך למנוצחים שילמנו כאלו הם היו המנצחים. גם עכשיו, באוסלו ב', צה"ל ניצח את הטרור הערבי. שום טובה הם אינם עושים לנו ב"הודנות" למיניהן. הם פשוט שוכבים על הארץ, שבורים. ושוב חוזרת תסמונת-אוסלו: אנחנו, המנצחים, מרימים אותם מן הקרשים, משלמים להם כמו שמנוצח משלם למי שניצח אותו, וכך מאפשרים להם לרשום את מפלתם כנצחון, שמכוחו הם יתאוששו שוב ויפתחו שוב באנתיפאדה שלישית, וחוזר חלילה. אבל המתים לא יחזרו, והמשותקים לא ישובו ללכת.
המאזינים יראו אולי סימן משמים בכך, שמולך השלום חזר לחגוג דווקא בימי החנוכה האלה. כאלו מבקשים לאותת לנו, למי שאינם עם החוגגים, לאלה שהחגיגה היא על חשבונם, על חשבון כל היקר להם. נכון, יבוא שלב שני, בו תחצה הרעה גם את הקו הירוק, אך החוגגים היום - רוקדים בעיניים עצומות.
חנוכה מאותתת לנו, שבימים ההם היו המקבים מיעוט קטן ובתחילה, מיעוט יותר קטן מנאמני א"י היום. מן הקצה השני היה מימסד המתיוונים - ובתווך העם, שציפה למנהיג. משום מה, אין מלמדים אצלנו שהמלחמה היתה קודם כל ומעל לכל - מלחמת תרבות פנימית, עוד לפני שאנטיוכוס התערב לטובת המתיוונים.
מה קדם למה? האם המתיוונים הזמינו את הצבא היווני, או להיפך? קשה לדעת. הלא אפילו עכשיו אין אנחנו יודעים לומר לבטח, האם שרון הוא שמכר את תכנית ה"הינתקות" לבוש, או שמא היתה זאת רק הצגה כלפי חוץ, וכפי שהסכמת שרון למדינה פלשתינית הושמעה לפני "חזון בוש" על-פי תסריט מוכן, לפיו בוש צריך להיות השני, "המסכים" כביכול ליוזמת שרון - כך, אולי, גם מזימת "ההינתקות" בושלה בוושינגטון ושרון קיבל הוראה לשחק כאלו הוא היוזם ובוש והאדמיניסטרציה שלו הם המצטרפים, ואפילו בהיסוס-מה. כדי להיראות יותר אלגנטי.
כך או כך, כמו בימי החשמונאים, אנחנו ביישובים והציבור בישראל שנשאר נאמן לארץ ישראל,תקועים בין המתיוונים מבית לצר הצורר מבחוץ.
זה הזמן לשאוב מלקח ימי החנוכה את הכח והעוצמה, שלא להיבהל מן הרעש התקשורתי, מפאר הטכסים, מן השקרים הרשמיים, ממיפגני הכח המגוייס לביצוע עקירתנו. שרון הכניס אותנו לבידוד, אך כדוגמת המקבים, בידינו להפוך את הבידוד הזה לבידוד מזהיר.
החסידים בימים ההם - כך הם נקראו - עברו שני שלבים. השלב הפסיבי, בו פשוט ברחו אל מערות ההרים ואל שיממות המדבר כדי להימלט מן הרדיפות, והשלב השני, שהחל בקריאתו של מתתיהו: מי לד' אלי!, בו החלו להלחם. ורק לאחר שנתנו את האות הזה הצטרפו אליהם ההמונים, והתברר להם לראשונה שהם - ולא הכוהנים הגדולים, המוכסים העשירים ויתר המיוחסים - הם הרוב!
גם אצלנו, השלב השקט, הפסיבי, הפוליטי, יחלוף כאשר שרון יחצה גם את מכשול מרכז הליכוד, כתוצאה ממחנה "מורדים" מתפורר. זה יהיה רגע האמת למימסד המתנחלים, כי מכאן ואילך אין עוד מה לבקש מנתניהו שנחשף בכל עליבותו, או מלימור ליבנת ויתר "האריות" שנפלו כזבובים. מכאן ואילך יצטרכו לאסוף את האלפים ועשרות האלפים שלא בגדו ולא נתפתו, ולהכין אותם למערכה בשטח - בלתי אלימה, ובזאת אני מתפלל שניבדל מן החשמונאים - וגם לעשות הכל, כדי שמספר גדול ככל האפשר של שוטרים וחיילים יצייתו לקול מצפונם ולא יתנו יד לפשע הגירוש. הדבר הזה אינו בשמים, הוא בידינו לעשות, והוא עשוי למוטט את כל פירמידת השקרים של שרון והתקשרות שלו.
סיכויי מאבקנו הם ריאליים. ניצחון האור על החושך, האמת על השקר, החרות על העבדות, המעטים נגד הרבים, יכול להתרחש במציאות. בזמן הזה כמו בימים ההם: פיתחו את ספר המקבים, וקיראו!