"אף פעם לא נהניתי ככה. מה חסר לי? הליכוד בפירוק, המפה הפוליטית מתרסקת, שרון מבצע את המצע שלנו- ניצחנו!". אין כמו דבריו אלו של חיים רמון בראיון (מעריב, 10.12.04), המראים בצורה הברורה ביותר את מה שעולל שרון לליכוד ולימין. אלא ששרון שהתנהג כמו רב שהתנצר והפך לכומר לא היה מסוגל לעשות זאת נגד רצון מפלגתו. המבחן של הליכוד היה בבחירה הפשוטה בין היסחפות אחרי שרון בדרך להפיכתו לגרורה שמאלנית או בהליכה בדרך האידיאולוגית כפי שמופיעה במצעו, ושקיבלה חיזוק חסר תקדים על-ידי המציאות.
התמיכה הגדולה של הציבור בליכוד היתה תוצאה של הכרת תודה למפלגה שזוהתה כמתנגדת לאוסלו. התפוצצותו של הסכם "השלום" שחתמה מפלגת העבודה עם ערפאת הפכה את הציבור הישראלי לימני. עם פרוץ הקרבות בראש השנה תשס"א אבד בבת אחת האמון השברירי של הציבור הישראלי בערבים בכלל ובהסכם אוסלו בפרט. את הפירות קטף הליכוד בבחירות. בעוד שבממשלת שרון הראשונה איפשר שיתופה של מפלגת העבודה להטיל עליה את האשמה על מדיניות האיפוק, הרי שבממשלת שרון השניה נגמרו התירוצים. שרון יכול היה לבחור להקים ממשלה עם השותפים הטבעיים של הליכוד, אך בחר ב'שינוי' כפרטנרית תוך החרמה מכוערת והרת סכנות פוליטיות של החרדים. גם המדיניות הפכה תבוסתנית יותר עם קבלת "מפת דרכים" הגרועה בהרבה מאוסלו, עסקת טננבאום האומללה וכמובן תכנית ההינתקות המופרעת.
כאן עמד הליכוד למבחן.
המוני המתפקדים של הליכוד עמדו בכבוד במבחן בהצביעם נגד שרון במשאל, אך איש לא הרחיק לכת עד כדי התחשבות בדעתם. ראשונים כשלו השרים הראשיים, מופז, נתניהו, לבנת וסילבן שלום שהראו קוצר ראות יוצא דופן בתמיכתם בתכנית שסתרה את דעתם ושבה אינם מאמינים עד עצם הרגע הזה. תמיכתם בשרון מראה לכל שמנהיגות היא מהם והלאה. בצומת הקריטית שבה היה עליהם לבחור בין אידיאולוגיה לזחילה משפילה, היתה בחירתם ברורה וחד משמעית. עוצמתו הנמוכה של מחנה הנאמנים שנותר באה לידי ביטוי בכך שהסכים להיקרא "המורדים", למרות שאין מרד בוטה ומחוצף יותר מזה של שרון במפלגה ובדרכה.
משקלם של מגוון בעלי האינטרסים כלכליים, ועדי העובדים, מחפשי הג'ובים הקטנים, מחפשי ההתעשרות קלה וכו' במרכז הליכוד עולה על זה של האידיאליסטים שנשארו שם, ואכן התוצאות ניכרות. יחד עם השלכת האידיאלים והערכים ויתר המרכז גם על תבונתו. את הקהל האופורטוניסטי הזה ניתן להפחיד באיומים מגוחכים של בחירות מוקדמות כאשר בכירי 'העבודה' אומרים בגלוי שיהיו בחירות מיד אחרי ההינתקות. מימוש ההינתקות יחסל לצמיתות את הליכוד כמפלגה לאומית. הדבר יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות כשהפעילים, עמוד השדרה של המפלגה, ישארו בביתם ולא ינקפו אצבע עבור מפלגה שהפכה לקריקטורה של מפלגת העבודה שהיא קריקטורה בפני עצמה.
חלק לא מבוטל של מצביעים לאומיים לא יחלמו להצביע למפלגה שלא הצליחה לעמוד מול האיש שאימץ את האידיאולוגיה, עולם המושגים והשפה של השמאל, המשולבים עם שובל ארוך של חשדות שחיתות.
בהיעדר הבדלים אידיאולוגיים ביחס ל'עבודה' ו'שינוי', תחזור התמונה של מלחמת בחירות על נושאים כלכליים וחברתיים שבהם הליכוד נחלש בדעת הקהל לאחר יישום התכנית הכלכלית הכואבת.
לא מן הנמנע שבתמיכת החרדים שנבגדו תחזור אז מפלגת העבודה לשלטון. רבים בימין כבר אינם נבהלים מאפשרות כזו כי לחיים רמון וחבריו לא יהיה אז שליח מהליכוד לביצוע תכניותיהם. יכולתה של ממשלת שמאל להוציא לפועל עקירת ישובים נמוכה מאד לעומת זו של שרון הדורסני המצליח לרתום את רוב הליכוד לעגלת השמאל, כפי שהיטיב להבין עמי איילון. מאד יתכן שרבים במחנה הלאומי יעדיפו מצב כזה וינשמו לרווחה בראותם כיצד נמוג סיוט שלטונה של משפחת שרון.
