גוברים והולכים הסיכויים שטילים מסוגים כאלה ואחרים, או פגזי מרגמה, ישוגרו מערים פלשתיניות, אלה הנמצאות באזורי A, לעבר מרכזי אוכלוסיה בגוש דן.
גם האפשרות שהערבים המחזיקים באזרחות ישראלית, בטייבה, בטירה, בגליל, או בנגב, יטלו חלק רב יותר בלחימה נגד מדינת ישראל, אינה ניתנת עוד לדחייה על הסף. למעשה, כל התחזיות הנוראות ביותר של רבים וטובים שטענו כנגד הסכמי אוסלו הבלתי אפשריים, קורמות עור וגידים לנגד עינינו.
ורק אצל היוסי שרידים על גייסותיהם השרלטניים, שום דבר לא משתנה. הם לא נבהלים ממאומה. הסרבנות אינה מרתיעה אותם. ההתנערות מהכרעות דמוקרטיות אינה זרה להם. על זכות השיבה של הפלשתינים הם מוכנים לדבר. בנושא הר הבית יש להם פתרונות יצירתיים שאף פעם לא נגמרים. גם את שינוי אופייה של מדינת ישראל הם מוכנים לקבל. אפשר, בעיניהם, למצוא תשובה לכל דרישה פלשתינית. רק לא להמשך קיומו הבטוח של הבית הלאומי של העם היהודי, ורק לא לחיזוקה של התנועה הציונית - ולהמשך מאבקה למען עתידה של המדינה היהודית.
פה כבר מתחיל הפתיל הבייליני להתקצר. שמעון פרס הבלתי נלאה ממשיך לחפש קומבינות - כאילו שביל ("השולף") קלינטון עדיין יושב בבית הלבן. מעשי הרצח של יהודים הנמצאים לתומם במקומות הומי אדם, או בדרכם לביתם או למקום עבודתם, אינם פוסקים - אולם יוסי ביילין ממשיך להסתובב ברחבי העולם על חשבון קרנות שמקורותיהן בקהיליה האירופאית, ולהפיץ כזבים ודברי בלע על ראש ממשלתה של מדינת ישראל. מאות יהודים כבר שילמו בחייהם מאז שהחל מה שנקרא בפי מחנה השמאל "תהליך השלום" - אבל אברהם בורג, האיש שנתן יד לזיופים בבחירות לראשות מפלגת העבודה, רוצה לנאום בפני "הפרלמנט הפלשתיני". אלפים רבים נשארו נכים, אך שולמית אלוני ממשיכה להאמין לנכלוליו של יאסר ערפאת ולהעדיף את גירסאותיו על-פני אלה של הרמטכ"ל. שום דבר לא התערער אצל חסידיה השוטים. כלום. הכל טוב ויפה - ורק בגלל בנימין נתניהו הכל נעצר. תקופת שלטונו טרפה להם, כביכול, את הקלפים. אהוד ברק עוד ניסה לשקם את ההריסות - אבל גם הוא לא היה מספיק נחרץ. חבל - הם אומרים.
אם רק היינו נותנים עוד קצת, הם מתפייטים, בהתנשאות, הכל כבר היה מאחורינו. חזון המזרח התיכון החדש היה כבר עימנו, והכל היה בא על מקומו בשלום. המדינה הפלשתינית שוחרת השלום, המפורזת, היתה פורחת לצידנו - וציר הרשע העירקי-אירני-סורי היה נעלם לתוך האופל. ביחד עם היישובים היהודיים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה.
כאילו שלא חלפו עשרות שנים מאז שהם לחמו את מלחמותיו של הסטאליניזם המאוס. הכל חוזר במעין מחזוריות מטורפת. הבוגדנות שלהם, המלשינות, ההתרפסות, הסרבנות, השקרים, הרצון להסתלק מכל מה שריח של ציונות נודף ממנו לטובת קוסמופוליטיות רפויה, כדי לבנות כאן את "עולם המחר" שבו אין מקום ללאום היהודי, אלא רק ל"נאורי כל העולם".
צריך היה להתבונן בהם, מתגודדים ברחבת המוזיאון, לפני כמה ימים, בדורשי השלום המדומה עם אויביו הנחרצים ביותר של העם היהודי, כדי להבין לאיזה תהומות של שינאה עצמית יכולים במחנה השמאל לצנוח. ברמאות ובכזבים, כדרכם של אבותיהם האידיאולוגיים, הם עדיין מנסים למכור לעם היושב בציון "הסכם שלום" עם מי שמעולם לא חשבו לוותר על חזונם-שלהם, מדינה פלשתינית בכל השטח שממערב לירדן, וגם לאחר שהכל קרס להם בפרצוף, הם עדיין נוהגים בארוגנטיות ובהתעלמות מן המציאות שבה הם לא רוצים להכיר.
הכל כשר בעיניהם כדי להלום בכל מי שמנסה לעמוד בדרכם. אמצעי התקשורת עומדים לרשותם כמעט ללא הגבלה, ולכן הבוז אל האחר, אל מי שלא חושב כמותם, מעביר אותם על דעתם. כאז, לפני קום המדינה היהודית, כן עתה, יש בהם רק להט אחד: לאבד ולהשמיד ולהרוס את כל מה שנבנה כאן בעמל ובדם ובייזע, ומכאן שיש רק דרך אחת לנהוג בהם; להקיא אותם מקירבנו. לתמיד. הם אינם רבים. אולי, כמה מאות. אולי מספר אלפים.
כך נוהגים בגרורות סרטניות.
