תחילתו של משבר גיל ה-30:
יש לך את כל הסיבות להיות מרוצה ממה שהשגת עד עתה בחייך, אבל אתה מגלה שאינך מאושר. כל מה שהשגת לא מספק אותך. אתה מושיט את הרגל קדימה, לאוויר, ויוצא למסע שאינך יודע את סופו.
יש בזה כאב, בויתור על הידוע והמוכר שיש בו ביטחון. תהליך ההיפרדות הוא ממושך וקשה. החיים יכולים להיות קלים ובטוחים. אך לא עבורי ועבור כל אלו שחולמים. ככה זה בגיל 30 כשיודעים שצריך להתבגר ושניסיון ההתבגרות הנוכחי יהיה אולי האחרון.
אני תמיד נקרעת בין החלום שלי לעשות קולנוע לבין התשוקה שלי ללמוד והצורך הברור להתפרנס. האיום הכלכלי עוצר את הגשמת החלום שלי, שכן "קולנוע" ו"כסף" הן מילות קסם ניגודיות: ברגע שאתה אומר אחת מהן, נעלמת השנייה ב"פוף" ובמקומה אתה מקבל שפן.
אחותי אמרה לי פעם שצריך להקריב כדי להיות אמן.
מיהו אמן? האם זה מספיק לעסוק באמנות כדי להיות אמן?
האם זה מספיק להיות בעל נפש מיוסרת וחזון?
האם אתה חייב להתפרנס מהאמנות שלך כדי שתוגדר כ"אמן"?
האם עבודתך חייבת לזכות בהכרה כלשהי?
האם קיים המושג "אמן בהתהוות"?
אולי אגדיר את עצמי בפשטות: "בן אדם בהתהוות".
הבעיה היא שכל חיינו אנחנו "בהתהוות" ובסוף ההוויה הזו נקברת בצמוד למיליוני הוויות שאף אחד כבר לא זוכר.
כל הזמן הזה אנחנו לומדים לחיות, איך להתמודד עם החיים ובשיעור האחרון אנחנו מתים. האם יישמנו במהלך חיינו את כל מה שלמדנו? לאו-דווקא.
אז מה העיקר? העיקר שנהיה מאושרים.
