אחת משיטות הלימוד בתורה היא לחפש את השורש הפנימי שמאחורי המעטה החיצוני. לא-אחת מתברר שביסוד כמה וכמה מחלוקות תלמודיות עומדת שאלה עקרונית עמוקה יותר, שיכולה לבוא לידי ביטוי בשאלות פרטניות יותר, בתחומים מגוונים.
גם הוויכוח המתלהט סביב תכנית ה'הינתקות' אינו מתמצה בטיעונים הביטחוניים והמדיניים לכאן ולכאן. מאחוריו עומד ויכוח עמוק לאין-שיעור, ולכן כמעט אין טעם לעסוק בהיבטים החיצוניים של הדיון, כי הם אינם אלא כסות לבעיה השורשית.
עקירה כתכלית
כאשר עלה על הפרק הסכם אוסלו, אפשר היה לחשוב שיש כאן ויכוח בין מי שהשלום חשוב בעיניהם מארץ-ישראל, לבין מי שארץ-ישראל יקרה לליבם אף מהשלום. התומכים בהסכם אמרו, שהם מוכנים לוותר על חלקים מארץ, ובלבד להגיע לשלום הנכסף.
והנה, התברר שההסכם לא הביא שלום, אלא מלחמה ושפיכות-דמים וגל טרור שכמותו לא ידענו. השנים שחלפו הוכיחו כי פני אויבינו אינם לשלום, וכי הם מוסיפים לחנך את ילדיהם לשנאת-ישראל נוראה ומטפחים את חזונם על השמדתה של ישראל (היו-לא-תהיה). גם מי שסברו כי גישה זו הייתה נחלתו של רב-מרצחים אחד, רואים כי גם ממשיכיו ה'מתונים' הולכים באותה דרך ומשמיעים אותן הצהרות.
לכאורה, משהתברר שהנסיגה והוויתורים אינם מביאים שלום, היו מצדדי ההסכם צריכים לשנות את דעתם. והנה זה פלא, הם מוסיפים לתבוע את המשך הנסיגה אף כשברור ששום תועלת לא תצמח ממנה. אין איש משלה את עצמו שאם חלילה תבוצע תכנית ה'הינתקות' יבוא שלום ותקטן האיבה. מדוע אפוא הם מוסיפים לדגול בדרך זו?
כאן אנחנו מגיעים לשורש העניין. הנסיגה איננה 'מחיר כואב' שבאין-ברירה מוכנים לשלמו תמורת שלום. היא תכלית ומטרה כשהיא לעצמה. עקירת היישובים והנסיגה מיהודה, שומרון וחבל עזה לא נועדו להשיג שלום או לשפר את הביטחון. הם נועדו לחסל את אהבת הארץ ולדכא את עוצמות האמונה שנושאים אותם ציבורים שמוסרים את נפשם כדי להיאחז בנחלת אבותינו.
מכאן הלהט הבלתי-מוסבר להרוס, לעקור, לסגת ולמסור את ארץ-ישראל לידי האויב. יש כאן שאיפה לשבור את אנשי האמונה הללו, שמדברים במושגים זרים כל-כך - "ארץ-ישראל", "נחלת אבות", "עלה נעלה וירשנו אותה". אין זו השפה התל-אביבית. היא איננה מוכרת למי שהתנתק מכבר מהתנ"ך ומבית-הכנסת, ממסורת ישראל ומערכי-יסוד שפיעמו בעבר בלב כל יהודי. ובכלל, מה פתאום באים חובשי כיפות ומגודלי זקן ופאות ונוטלים לידיהם את תפקיד ההובלה של עם-ישראל הנאחז בארצו.
להגן על הבית
עצוב לומר זאת, אבל לצערנו זאת האמת. מצד אחד יש כאן אנשי-אמונה, המוסרים את נפשם למען אהבת ארץ-ישראל, והמוכנים לספוג פצצות-מרגמה, טילים, מטענים וירי בדרכים - מתוך אמונה ש"ארץ-ישראל נקנית בייסורים". ומהצד השני עומדים אנשים שאיבדו את האמונה, שכל העניין היהודי לא בדיוק ברור להם, ושכל שאיפתם היא 'תנו לחיות בשקט'.
בשעה הזאת נדרשים כל אנשי האמונה להתאחד ולהגן על הבית. אין מדובר בגוש קטיף ובכמה יישובים בשומרון בלבד, אלא זו מלחמה על כל מערכת הערכים שאנו מאמינים בה. אם חלילה יצליחו לשבור את המתיישבים, להרוס את מפעל חייהם ולמוטט את עולמם, זו תהיה מכה איומה דווקא לכוחות הבריאים שבתוכנו, מי שמפיחים אמונה ותעצומות-נפש בעם כולו.
המלחמה לסיכול ה'הינתקות' היא מלחמה על התורה, על השבת, על החינוך, על האמונה. אסור שיהיה סדק בחומה. אנשי האמונה צריכים להתייצב כאיש אחד בלב אחד, והאמונה תנצח.
____________
המאמר מתפרסם בגיליון 940 של 'שיחת השבוע'
