מוחמד דחלאן, במשפט קצר אחד, הוכיח כושר אבחנה מדויק ומעולה בכל הקשור לישראל:
"בישראל אין דבר כזה שנקרא התנגדות קבועה או הסכמה קבועה", הוא אומר בהקשר להתנגדותה הנחרצת של ממשלת ישראל לשחרורו של מרוואן ברגותי. "הדבר כרוך בלחץ הבינלאומי שיופעל עליה ובסיוע הערבי בעניין זה".
זוהי האמת. לישראלים אין שום קו אדום. כל מה שהיה עד אתמול בחזקת יהרג ולא יעבור, נרמס על-ידנו ברגל גסה תמורת חיוך של נשיא ארה"ב, קריצה של מנהיג ערבי כלשהו או מלמולי "שלום" של מי ששתי דקות לאחר-מכן כינה אותנו "האויב הציוני".
אדרבה, מי יציג קו אדום שלא הפך לגדר-תיל רמוסה?. שלמות הארץ? הקו הירוק? שלמות ירושלים? לא לשוחח עם אש"ף? לא לשחרר "רוצחים עם דם על הידיים" (ברגותי כבר אורז את חפציו בדרך החוצה)?. לא למדינה פלשתינית?. לא לזכות השיבה (הרי גם ברק הראה תחילת נכונות לקלוט פליטים, וגם זה רק צעד ראשון בדרך להתקפלות הסופית)?.
מעטים עוד זוכרים כיצד אהוד ברק ושמעון פרס נעלבו עד עומק נשמתם, כאשר מישהו מהימין אמר שהם יחלקו את ירושלים. אהוד אולמרט, באיצטלה של ראש עיריית ירושלים, נשבע שברק לא יחלק את ירושלים. בינתיים הוכיחו לא רק ברק ופרס, אלא גם אולמרט, שהם ימכרו לא רק על ירושלים אלא גם את הסבתא שלהם, על-פי גחמה של הרגע ולמען צורכי פופולריות הנראים להם באותו רגע. שום רעיון אינו קדוש, שום אידיאולוגיה אינה ראויה להיאבק עליה עד כלות. מה שהיה אתמול מקודש, כיום שיא מאוויי הציונות הוא לוותר עליו. כמובן, ללא דיון ציבורי מעמיק, בלא שהחרב מונחת על צווארנו, אלא סתם כך בגחמת הרגע, כמו זו שאריאל שרון דורס בה ברגל גסה כל כלל מוסרי, דמוקרטי, ציוני ואפילו חברתי.
ולכן לא יפלא שבריון שכונתי כמוחמד דחלאן שולף בקלילות אבחנה כה מדויקת. היהודים יעשו כל מה שתרצו. רק קצת לחץ בינלאומי פה ושם, קצת לחץ ערבי, ומה שדחלאן לא אמר - היהודים לא רק ילכו אלא אף ירוצו, אם שונאי-ישראל מובהקים כמובארק או כאסד יחייכו אליהם.
