כמעט שבע שנים חלפו מאז רצח יצחק רבין, ומשפטו של אבישי רביב, הפרובוקטור, יציר כפיו של השב"כ, עדיין לא החל. במשך תקופה ארוכה מאוד פרקליטות המדינה בכלל לא ששה להגיש כתב אישום נגד מי שפעל מטעמה כסוכן מדיח באחת מן התקופות האפלות ביותר בתולדות מערכת המשפט במדינת ישראל - והנה, גם לאחר שכבר הוגש כתב האישום, כשהוא מצומצם ביותר בהיקפו ואינו כולל פרקים חשובים ביותר, עושה פרקליטות המדינה כל מניפולציה אפשרית כדי לכרסם בו עד לסילוקו המלא מעל סדר היום הציבורי.
דומה שבפרקליטות המדינה יודעים בדיוק למה אסור למשפט הזה להתקיים, ומדוע פועלים פרקליטיה בפרשה זו כמי שקפאם שד. יותר מדי אנשים חשובים שם, ובמקומות אחרים, היו מעורבים בסירחון הגדול הזה. אחד מהם, מיכאל בן-יאיר, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה בתקופה הרלוונטית, בוודאי לא היה רוצה שכולם ידעו את מה שהוא ידע בזמן אמת על מפעלותיו של אבישי רביב. הוא הרי גם היה מעורב בסגירת תיקיו הפליליים של אבישי רביב.
למעשה, רבים בפרקליטות המדינה, ובכללם פרקליטת המדינה דאז, נטלו חלק בקומבינה שנרקמה, שמכוחה נשלח אבישי רביב להדיח יהודים לבצע עבירות פליליות ולבצע בעצמו מעשים נפשעים, כלפי ערבים וכלפי יהודים, מן הסוג הכי מלוכלך שקיים בלקסיקון הרשע של אירגונים חשאיים, מעשים שבכל מדינה דמוקרטית היו גורמים לאמות הסיפים לקרוס על כל מי שהיה מעורב בפעולות כאלה.
לא במדינת ישראל; לא בתקופה שבה ממשלת רבין-פרס-ביילין-שריד מכרה שקרים וכזבים, ביודעין וללא בושה, והנחתה את גורמי אכיפה החוק לעשות את הכל, כדי להקל על מימושם של הסכמי המירמה שהיא חתמה עם רב-המרצחים הכלוא עתה במעצר בית ברמאללה, ואפילו לא בימים האלה. שכן משפט מן הסוג הזה, יפתח תיבת פנדורה שתחסל ציבורית ופוליטית לא רק את כל מי שהכניס לתוכה את הנחשים הארסיים, אלא את מחנה השמאל הישראלי כולו; זה המכנה את עצמו בשם התעתועים "מחנה השלום".
והדברים אינם יכולים להיות בהירים יותר. באותה תקופה נוראה שבה עדיין ניסו רוכלי השלום למכור את הסיסמא "שטחים תמורת שלום", היה ברור לכל מנהיגי "מחנה אוסלו" שגרורותיו נמצאו, ועדיין נמצאים, בחלקים רבים במערכות השלטון - שיש גורמים בעם היהודי שיתנגדו בכל תוקף למעשה האיוולת שהם תמכו בו בכל לב. להתמודד עם ההתנגדות באורח רציונלי הם לא רצו - ולכן נותרה בידיהם רק אופציה אחת: להילחם על-דעת הקהל בדרך של הכפשת אותם גורמים בעם היהודי שהתנגדו לדרכם.
בראש המכפישים עמדו אז יוסי שריד ושולמית אלוני, שחיפשו כל תירוץ, גם כאשר הם ידעו שהבסיס העובדתי לא קיים, כמו בפרשת רצח הערבים מחלחול שאותה "נטל על עצמו" אבישי רביב, כדי לספק בידי שולחיו עילה לתביעה לגרש את הישוב היהודי מחברון ומקריית ארבע. מכאן החשיבות העילאית בקיומו של המשפט נגד אבישי רביב. מה גם, שבכתב האישום מיוחסת לאבישי רביב, סוכן של השב"כ, הידיעה שיגאל עמיר עומד לרצוח את ראש הממשלה.
אין כמעט ספק, שחשיפת המסמכים שאותה מבקש עתה אבישי רביב מהשופט יעקב טירקל, בבית המשפט העליון, והעדויות שתשמענה, לרבות זאת של אבישי רביב, אם המשפט בכלל יתקיים, יחשפו את קלונם של רבים מתומכי אוסלו. לכן לא צריך להתפלא על שרבים כל כך, עושים הרבה כל כך, כדי למנוע את תחילת משפטו של אבישי רביב - או לשם צמצום היקפו; שהרי הפצע שנפער בשעה שיצחק רבין נרצח טרם הגליד.
אין גם סיכוי שהוא יפסיק לדמם, כל עוד דמם של רבים כל כך ניגר מידי יום ביומו כתוצאה ממעשיהם הנפשעים של אלה שעמדו בראש מדינת ישראל באותה תקופה אפילה, שממנה העם היהודי איננו מצליח לצאת עד עצם הימים האלה.