דיעה אישית - שורשי האינתיפאדה הנוכחית
ברצוני להציע להלן ניתוח המציג את שורשי האינתיפאדה הנוכחית, והמראה, כי מדיניותה הנוכחית של הממשלה רק מנציחה את המאבק.
החלק הראשון של המאמר מציג את שורשי האינתיפאדה הנוכחית, כפי שאני תופס אותם, כנעוצים באופיו של ערפאת. החלק השני של המאמר מציג כיצד המאבק מונצח בשל מדיניות ממשלת ישראל שמתעלמת מדמותו של העם הפלשתיני וממצבו כיום.
דמותו של ערפאת - צאלח א-דין מודרני
ערפאת נלחם היום להשיג (בשאיפה) את אותם הדברים שבעבר הובטחו לו ללא כל צורך במאבק.
נשאלת השאלה, האם ערפאת כה תמים, טיפש או פושע, שעל מנת להשיג את שהובטח לו במשא-ומתן, הוא מוכן להוליך את עמו אל תהומות יאוש ואבדון נוספים.
לטעמי, ערפאת אינו תמים ואינו טיפש. ערפאת בהחלט פושע - נגד עמו שלו.
כל זאת למה?
על מנת לבסס את מעמדו ברשות, ולהנציח את זכרו בדברי ימי פלשתין, ערפאת לא מוכן להגיע להסדר שמקורו בדיבורים, שכן משא-ומתן בהכרח נושא עימו ניחוח של פשרה, הידברות והסכמה. קרי, ערפאת לא מוכן להיתפס כמי שהתפשר, וכמי שהיה מוכן לוותר על דרישה כזו או אחרת של הפלשתינים.
אלא מה, נהיר לערפאת, ששימוש בכוח לא היה מאפשר לו להשיג וויתורים מאת הצד הישראלי, ועל כן נאנס בעבר למשא-ומתן בעל כורחו. זאת ועוד, בעת השלבים השונים של המשא-ומתן, גילה ערפאת, כי ישראל אכן מוכנה לוויתורים מפליגים בתמורה לדו-קיום הרמוני בין שתי מדינות ממערב לירדן.
משהוצגו במהלך משאים ומתנים וויתורים ישראליים, שהניחו את דעתו, הגיע תור השלב הבא באסטרטגיה של ערפאת - שלב המאבק.
הרציונל של הצורך במאבק, מאבק, שלדידי היה מכוון על ידי ערפאת מקדמת דנא, התבסס על הנחות היסוד הבאות:
א. כחלק ממשא-ומתן, ישראל מוכנה לוויתורים שונים בתמורה לוויתורים בצד הפלשתיני ולדו קיום בשלום.
ב. ערפאת לא מוכן להגיע להסדר שבמשא-ומתן, אבל נאנס לכזה, על-מנת לקבל פשרה ישראלית.
ג. משהושגה פשרה ישראלית במו"מ, ניתן לפתוח במאבק מזוין, מכיוון שלישראל יהיה קשה לסגת מוויתורים שהוצעו על-ידה במהלך משאים ומתנים טרם המאבק.
ד. לאחר מאבק מזוין, משתבצע ישראל את הוויתורים שהוצגו על-ידה בעבר, עוד טרם המאבק המזוין, יוכל ערפאת להציג את הוויתורים הללו כתוצאה של המאבק המזוין, ויוכל להציג עצמו כמנהיג הערבי היחידי שהצליח לכופף את ישראל בכוח הזרוע.
לאחר שיאם של הוויתורים הישראליים, כפי שהוצגו בפסגת קמפ דייויד 2000, ועל בסיס הנחות יסוד לעיל, הסיק ערפאת, כי הגיעה העת לפתוח במאבק.
ערפאת קיווה, כי גם לאחר מאבק מזוין, תחושק ישראל לוויתורים שהוצעו במהלך הידברויות העבר. אולם, בפני עמו יוכל ערפאת להציג את וויתורי ישראל כהישגו הגדול, שנבע מן המאבק הלאומי - "מאבק של השהידים של ירושלים", וכך לפאר את שמו בדפי ההיסטוריה הפלשתינית כצאלח א-דין מודרני - המנהיג שהצליח לעשות את שלא הצליחו מנהיגים ערביים במשך 100 שנות סכסוך.
דמותו העם הפלשתיני - תמות נפשי עם פלישתים...
ולשאלת העם הפלשתיני - למה העם מניח למנהיג הנבחר שלו להנציח את אומללות התושבים?
כאן טמונה התשובה לא בערפאת, אלא בנו - בעם הנבחר היושב בציון. איך שלא נתבונן בתמונה, המצג הוא אחד - אנחנו מדכאים עם וכובשים את ארצו.
תחת איום, יכול המאוים להישבר ולהסכין עם תנאי המאיים, או לחלופין, יכול המאוים לעבור את סף הכאב והפחד, ולהגיב בקשיות עורף תוך קהות חושים לגבי הסכנה הנשקפת לו עצמו, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים. והרי אין מתאים מן הדימוי הזה - פלשת - המקור האטימולוגי של פלשתין, אותם פלישתים שכלאו את שמשון, כיום חשים עצמם כמי שאסורים בחרצובות שמשון...
במציאות בה העם הפלשתיני חש, כי אין לו מה להפסיד, וכי כל שינוי יביא למצב עדיף על פני המצב הקיים היום, אין להתפלא על שכל סיכול ממוקד מייצר עשרה מתנדבים חדשים שיכנסו בקרוב לרשימת ה"מועמדים" לסיכול ממוקד.
לדוגמא, המתאבדת במחסום צומת רעות-מכבים - צוין באמצעי התקשורת, כי חודש לפני האירוע נהרג אחיה ושבוע לפני כן נהרג ארוסה. יתכן, כי האח והארוס היו מפגעים שבפעילותם הביאו מותם עליהם. אולם התוצאה היא אחת - אותה אישה חשה, כי לחייה אין טעם וכי טוב מותה - ומות יהודים רבים ככל האפשר עימה - מחייה.
ועכשיו מותה שלה - כמה מתאבדים חדשים יצמיח?
וכמה מתאבדים חדשים יצמיח מות מתאבדים אלה, שגם להם, אחים, ארוסים, ילדים, בני דודים, חברים, שמותם יצמיח מתאבדים חדשים...?
וכך, בשרשרת אינסופית, מראה חשבון פשוט, כי סיכול ממוקד יעיל אולי ברמה הטקטית, אך עם המדוזה מולה אנו ניצבים - מדוזה אותה יצרנו אנו - אין טעם לכרות ראש המצמיח עשרה ראשים חדשים.
לסיכום
המסקנה המתבקשת ממאמר זה היא אחת, ערפאת אמנם פושע, ויש לחשוף קלונו ברבים, אולם המשך "עמידה איתנה" בדמות מאבק הדדי, רצחני ומסלים, איננו הפיתרון.
כמו כן, הקריאה הממשלתית לאחדות לאומית, מהווה לדידי השתקה של אופוזיציה וביקורת - גם בעת הזו, ובעיקר בעת הזו, אנו נדרשים לבקר את החלטות הממשלה, אם הן מובילות אותנו אל בדרך ללא מוצא לשני העמים היושבים פה.
בין אם נכיר בכך ובין אם לאו, פיתרון יבוא, אולי, רק אם נדבר. פיתרון לבטח לא יבוא אם המוזות ימשיכו לשתוק.
על כן, בפרפראזה, יש להמשיך להילחם במפגעים כאילו אין רשות פלשתינית, אבל בהחלט יש להתחיל בהקדם לדבר עם הפרגמטיים בקרב הנהגת הרשות הפלשתינית כאילו אין מפגעים.
