טקס השבעתם של השרים החדשים היה הפגנה רועמת של עליבות. לא הוד להם ולא הדר, ואנשים שרוממות הממלכתיות בפיהם רמסו אותה בהתנהגותם. במקום טקס חגיגי, ממלכתי ומכובד, הפך העניין לסצינה של שוק ולביזוי המעמד. בעלות השר החדש לדוכן, הוא נאלץ להמתין עד שוך ההמולה וההתגודדות הקולנית שחולל קודמו, אשר - מאחר שכבר הושבע - שוב לא היה לו עניין בהמשך הטקס, ומבחינתו היה אפשר לנעול את הישיבה ולפצוח בחגיגות ההכתרה של הגאון החדש, שכל הארץ לא עצמה עין זה שבועיים מהתרגשות לרגל הכתרתו המופלאה.
בראש ובראשונה היה זה יו"ר הכנסת, החניך המוצהר של ההוד וההדר הבית"רי, המנהל כרגיל את הישיבות בצעקות ובהרמת-קול, ובכך לא רק אינו תורם לכיבוד המעמד, אלא מוסיף נופך משלו לצעקנות, לתגרנות ולגסות הפה, הרווחות במקום שנועד לסמל את הממלכתיות המכובדת של מדינת ישראל. אין הבדל בין כס היו"ר בכנסת ובין איצטדיון טדי.
מאחר שהוא ככל הנראה איש רעים ידידותי, לא הצליח מר ריבלין להתאפק וראה צורך לקום ממקומו לקראת כל מועמד, לחבקו ולטפוח על-גבו. הוא שכח שאין זו מסיבה הנערכת בביתו הפרטי, אלא ישיבת הכנסת הרשמית, שבה על היו"ר ועל שאר החברים לשבת במקומותיהם ולכבד את הבית, ולא לממש עד תום את ידידותם האמיתית או המעושה.
לריבלין הצטרפו מרבית חברי הבית, אלה שהקמת הממשלה החדשה לא היתה עבורם יום חגא המסמל את תחילת האסון הלאומי המכונה "התנתקות". למרבה הפלא, ריבלין עצמו הפגין את הסתיגותו מהקמת הממשלה בהימנעו בהצבעה, אך הדבר לא הפריע לו להצטרף לחוגגים. לאחר שהשר החדש נשבע שבועת אמונים, נחלץ מזרועותיו של ריבלין וירד מהדוכן, התגודדו סביבו חברים רבים ואף הם ראו צורך אמיתי או פוליטי לחבקו ולנשקו, בהפריעם לטקס. שוב ראה ריבלין צורך להרעים בקולו, כמנהגו, ללא הועיל, שכן ההתגודדות נמשכה, והיו"ר הזועם והצועק לא הבין כי הוא ראש התורמים לבלאגן.
לכל אלה נוספה הלשון העברית, שהתכווצה לה בפינה נכלמת ומבוישת. ככל שיכולתי להבחין, לא היה אף דובר אחד באותו טקס, לרבות היו"ר, שלא בעט בעברית במידה כלשהי. היה זה ריבלין שצעק "יש לי את הכבוד" במקום "יש לי הכבוד", ובכך הצטרף למקהלה האדירה של משבשי העברית בתקשורת, בפוליטיקה, בבית המשפט והיכן לא.
גם שאר הדוברים הפגינו אי-יכולת - אפילו בקריאה מן הכתב - להגות כראוי את וו החיבור, שאינם יודעים מתי היא שוואית ומתי היא שרוקה. למזלנו לא ניתן להם להוסיף ולדבר, שכן היינו שומעים דוגמאות נוספות לחורבותיה ההולכות ונערמות של הלשון העברית, בפי נציגינו בכנסת. כאשר מתן וילנאי דיבר, ראיתי לנגד עיני את אביו הדגול, פרופ' זאב וילנאי המנוח, אוהב הארץ והעם, המתהפך בקברו לשמע רישולה של העברית שבפי בנו (ולעניות דעתי, גם לשמע רוממות ה"התנתקות" שבפיו, אך זהו כמובן עניין אחר. האומנם?).
לנוכח הבעיות הלאומיות הקשות, המתרגשות עלינו חדשות לבקרים, נראים דברי אלה גם לי כעיסוק בקטנות, אולי אף מהולים בקורטוב של "פרוסיות" ו"יקיות" רחמנא ליצלן. מה הן ישיבת הכנסת ושמירת הטקס, לעומת שאלות הסרבנות וההינתקות. מה הן השגיאות בעברית, לעומת הקצבת מאות המיליונים והחיזור אחרי קולות הבוחרים בקשר לכך. מהי מכובדות ממלכתית, לעומת ראש האופוזיציה החדש - אדם שאת עדינות נפשו כבר פגשנו לא-מעט - היודע לומר ביום מינויו לתפקיד הרם שמפלגת העבודה אינה זונה אלא זקנה בלה.
יהודי חכם ומוכשר, זאב ז'בוטינסקי, אמר כי מותר האדם מן הבהמה הוא הטקס. חסרי-בינה, שדברים אלה מושמעים באוזניהם, קופצים ואומרים כי אין זה נכון, שהרי לבעלי-חיים רבים טקסים שונים ומשונים, בעיקר לצרכי חיזור. אך בעלי החיים אינם עורכים טקס שתוכנן ונבחר על-ידם, אלא מקיימים את מצוות האינסטינקט, הטבוע בהם ואינם יכולים להימנע ממנו. האדם מתכנן את טקסיו וקובע את תוכנם, ועל-פי רוב - למעט יוצאים-מן-הכלל שהיהודי הישראלי בולט בהם - מכבד מאוד את טקסיו ואת טקסי הזולת ושומר על כלליהם.
ראו את הטקסים בכל מדינות התרבות, וגם במדינות שאינן תרבותיות, ובכו למדינת ישראל, שטקסיה הם לרוב הפגנה של עליבות. העמים האחרים אינם רואים בשמירת הטקס "פרוסיות" מגונה, אלא חלק הכרחי של כבודם הלאומי.
כאשר ראש המדינה מרכין ראש אל מול הדגל הלאומי, אין מעשהו נתפס בציבור כמקור לבדיחות על פולניות - כפי שלגלגו על מנחם בגין בשעתו - אלא כמעשה המסמל את כיבוד הממלכתיות והריבונות. כאשר ממנים נשיא, חבר פרלמנט או בעל תפקיד כלשהו, מובן מאליו שקרוביו וידידיו שותפים לשמחתו הפרטית, אך הם יודעים לשמור את הפגנות השמחה לרגע הפרטי הנכון, וכולם באים למעמד לבושים בקפידה רבה ומתנהגים במלוא הכבוד וההדר. לגנאי וללגלוג זוכה אצלם לא המבקש לשמור על כללי הטקס, אלא זה המשבש אותו.
אצלנו חשוב הטקס כל עוד הוא מכבד את האגו הפרטי של המשתתף בו, והדבר זהה כמעט בכל מקום - בכנסת, בגן הילדים, בבית הספר, באוניברסיטה ואפילו בצבא. ולא רק שם אלא גם במקומות שבהם הטקס הוא חלק מההווי והמסורת הדתיים, כמו בבית הכנסת או בישיבה.
מיד לאחר שנמסרו לי התעודה, אות ההצטיינות, סיכת המ"מ, דברי הברכה לעלייתי לתורה או כל דבר אחר שלמענו נערך הטקס, יכולים כל השאר ללכת לעזאזל. בני משפחתי וחברי מוכרחים, ממש נאלצים, להידחף ולהתגודד סביבי, ולא איכפת לסבתא שלהם שנותרו אחרים הממתינים לתורם, או שההתגודדות מפריעה ומשבשת את הסדר ואינה מאפשרת המשך הטקס, ואף מאלצת את היו"ר לצעוק ולצווח בקולי-קולות שהמתגודדים מתבקשים לשבת במקומותיהם. וכך מוכרחה דליה איציק לרוץ ולנשק את שמעון פרס, והלה חייב כמובן להחזיר לה ריצה ונשיקה כאלו בהגיע תורה, וכמוהם שאר השרים החדשים וחבורות ידידי האמת ומלחכי הפנכה שלהם. וכך כל חברי סיעת העבודה והליכוד, וחברים מסיעות אחרות (שמחר יחרפו ויגדפו את השרים החדשים ואת ממשלתם), כמעט עד האחרון שבהם.
כולם מוכרחים להתגודד, להתחבק ולהתנשק, לדבר ולצחוק בקול רם, כאילו אין המשך לטקס, כאילו ישיבת הכנסת כבר ננעלה וכאילו אי-אפשר לחגוג, להתחבק, להתנשק, לצחוק ולצעוק לאחר-מכן, בחגיגה הפרטית שתיערך בלאו-הכי.
לתפארת מדינת ישראל.