הוויכוח הציבורי הישראלי צומח מתוך שתי נקודות עיקריות: לפנות את כל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה או לא לפנות שום דבר - שתי נקודות קיצוניות על ציר אחד.
מרבית האנשים המנסים למצוא איזשהו פתרון לא בקצוות המרוחקים "ימין-שמאל" נשארים על אותו הקו המחבר בין שני הקצוות האלה, במקום לפרוץ לחלל התלת-מימדי של פתרונות לא תקניים ולא קונפורמיסטיים. מתוך הייאוש מן הקצוות הפוליטיים נולד המיתוס של מתינות הדעה המתהלכת על "שביל הזהב", רק שזה לא שביל אלא אוסף נקודות על אותו הקו החמים והיחיד: "לא נפנה את כל השטחים אלא אולי חצי, שליש או שלושה רבעים, נגיע לפשרה טריטוריאלית, עומק הנסיגה כעומק השלום…"
שתי סיסמאות היסוד של השיח הישראלי, היוצרות את המתח, כמו אינטריגה עסיסית ברומן טוב, הן: "טוב שלום מארץ ישראל השלמה" ו-"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". שתי הסיסמאות קליטות בזכות הקצב הפנימי המצטלצל שלהן. נסו לגלג את המלים האלה של הלשון, ותרגישו את החלקות ואת הפיתוי להתמסר למחנה הטובים, לוותר על התהליך המייגע של צבירת מידע וגיבוש דעה. בשביל מה? הרי הכול ברור: או שאתה בעד שלום, או שאתה בעד ארץ ישראל ואין דרך אחרת. במשך שנות דור, למדנו מדי יום, שארץ ישראל נכבשת בתחבולות ונקנית בייסורים, הכיבוש משחית, נחלת האבות היא לנו, שתי מדינות לשני עמים וניפגש בקלפי...
על בסיס הסיסמאות האלה מבוססות כל התוכניות לשלום במזרח התיכון, המופיעות והנעלמות ברצף מתמשך כבר למעלה משמונים שנה. יש מי שמכנה את שליטת ישראל ביש"ע ורמת הגולן "הכיבוש" ומוחה נגדה, יש מי שמכנה אותה "השחרור" ותומך בה, יש מי שרואה שטח כבוש ביש"ע בלבד ויש מי שמבחינתו הכיבוש הבלתי חוקי משתרע מהר חרמון עד הרי אילת; אך הכול מאוחדים בהסכמה, שהבעיה הטריטוריאלית-לאומית-דתית מסביב לנוכחותה של ישות ציונית כלשהי הניחה את היסוד למלחמה המתמשכת במזרח התיכון.
ישראלים ועמי ערב, אמריקנים ואירופים העלו את ההנחה הזו לדרגת האמת השמימית וכל הרעיונות לפתרון הסכסוך המופרחים אל תוך האוויר הציבורי הישראלי נעים סביבה. ישנם אלה הרוצים ליישב המוני יהודים ברחבי יש"ע עד אשר הערבים יתייאשו מהמלחמה בישראל ובאין תוצאות למלחמה יסכימו לחיי שלום וישנו הצד השני הנוהג לבסס על ההנחה הזו את הסיסמה החקוקה באבן: "שטחים תמורת שלום".
כעת אני מרים את פרצופי בזהירות מעל מעקה הבמה, מכריז מהר ובשטף ומתכופף בטרם עגבניות רקובות ובקבוקים ריקים נוחתים על ראשי: הסכסוך הטריטוריאלי לא גרם למלחמה, לא החריף את המלחמה הקיימת, אין לו כל קשר להימשכות המלחמה ולא בו המפתח לסיומה. גם כל הניגודים הלאומיים-דתיים לכאורה בין הערבים והמוסלמים מצד אחד לבין היהודים מצד שני, למעשה נוצרו באופן מלאכותי על-ידי המנהיגים המושחתים המעורבים, אך אין להם שורשים ביסודות הדתות ותולדות העמים במזרח התיכון.
האיסלאם המקורי אינו חייב להילחם ביהדות, זאת ההמצאה של השייח'ים הפגאניים, שהקשר בינם לבין האיסלאם רופף למדי. לא זו בלבד, שהמלחמה במזרח התיכון מתרחשת אך ורק כפועל יוצא מחוקי הקיום של המשטרים הרודניים בארצות ערב, אלא היא חלק בלתי נפרד מהם; כל משטר רודני תובע מלחמה, קיים בזכות מלחמה, מתפרנס ממלחמה, לכן לא "כיבוש השטחים" ולא "הינתקות מהשטחים" לא יקדמו אותנו ולו מילימטר לקראת חיי שלווה במזרח התיכון. עצם ההנחה המאחדת בקשר בלתי נתיק את "הכיבוש" הישראלי עם המלחמה והשלום ואת הנסיגה מיש"ע ורמת הגולן עם השלום או המלחמה, איננה אלא אוסף אמונות תפלות, המיועדת לשרת את האינטרסים הפרטיים של האליטות המושחתות השולטות.
הדמוס הישראלי מחסל כל אפשרות לקיים דיון על הקשר בין הרודנויות לבין המלחמה. עד היום, המעטים, שניסו להעמיד את הצורך בדמוקרטיזציה בעולם הערבי כתנאי להשכנת השלום במזרח התיכון, זכו בקשת תגובות בין התעלמות צוננת לקיטונות בוז. אחד המעטים, שלמדו על בשרם את הרודנות והבינו את משמעות הנושא במזרח התיכון הוא נתן שרנסקי, אסיר ציון בברה"מ לשעבר ושר בממשלת ישראל במשך מספר קדנציות, שנתקל בתגובות האופייניות של שני המחנות הפוליטיים הגדולים.
התגובה האופיינית למחנה "השלום": לא תהיה שם לעולם דמוקרטיה, אז מה, לא נעשה איתם שלום? תגובה אופיינית למחנה "השטחים": ואם תהיה להם דמוקרטיה, אז מה, נחזיר להם שטחים? אלה ואלה מתייחסים בבוז לאפשרות, שאולי גם הערבים עשויים לרצות דמוקרטיה, כמו שלפני שנים לא רבות, מעטים בלבד האמינו, שהדמוקרטיזציה עשויה להתחיל אי-פעם ברוסיה, או כמו שלפני מלחמת העולם השנייה איש לא דמיין משטר דמוקרטי ביפן.
אלה ואלה מסרבים להעלות על הדעת, שכל הסכם שלום עם רודנות מחוסר כל משמעות מעשית ולעומת זאת, עם החברה הערבית החופשית, לו רק הייתה קיימת, היינו יכולים מזמן לפתור את הבעיות הטריטוריאליות ללא מלחמה. כל ניסיון להפנות את השיחה לנושא, נתקל בחומת חוסר הבנה: "לא עלינו המלאכה! ובכלל - מה הקשר?" הרודנות כנושא וכמקצוע אינה נחקרת ואינה נלמדת, בעיני הישראלי המצוי היא מעין קופסה שחורה: הוא יודע בערך מה נכנס ומה יוצא ובפנים יש חושך.
אולם לחושך בקופסה יש מבנה מסוים ויש סיבות למה יוצא מהקופסה מה שיוצא, אבל הקשר בין רמת הרודנות והרשעות של הממשלות השכנות לישראל לבין המלחמה הוא מהמורה, שאנשי "השלום" אינם מתמודדים איתה אלא עוקפים אותה בעזרת אמרת כנף: אלה השכנים שיש לנו, אי-אפשר לבחור שכנים אחרים ועם השכנים האלה יש לעשות שלום ויהי מה - ומוכרחים להמשיך להתעקש לחפש "פתרון יצירתי". האמרה הזו נתמכת במיתוס "שלום עושים עם האויב": המיתוס הזה, מן האלופים, שבין הסיסמאות הקצרות והברורות, כל כך ביסס את ישיבתו בשיח הישראלי, שבכל שנות חוויתי הציונית לא נתקלתי בניסיון כלשהו לקעקע את איתנותו המוצקה.
עצם הניסוח של האמרה הזו בלשון סתמית "שלום עושים..." נועד לחסום כל זכות ערעור. הניסוח "עושים..." משדר החלטיות של הדבר המובן מאליו: ככה עושים, ברור? ידיים רוחצים בסבון, הצטננות מרפאים בתה עם לימון, שלום עושים עם האויב... פעם אחרי פעם חוזר הטקס, שאיזה מרואיין בתוכנית אקטואליה מונה את חטאותיו של רודן ערבי זה או אחר, המראיין המתורגל ישר דוחק אותו לפינה: "אבל שלום עושים עם האויב!" - והמרואיין מיד נסוג אל עמדת ההתגוננות.
לפי מה שאני מצאתי בהצצותיי בדפי ההיסטוריה, אף אחד בתולדות האדם עוד לא עשה שלום עם האויב. היו פרשיות בהיסטוריה, כאשר נקנה השלום על-ידי שוחד או כאשר בפעולה דיפלומטית מתוחכמת (משולבת בשוחד) הצליחו למנוע או לסיים איזושהי מלחמה, אבל תמיד כפתרון זמני, כל עוד דובר במדינות רודניות. בכל מקרה, לא חשוב עם מי ולא חשוב כמה זמן זה החזיק מעמד, כל מי שעשה שלום, עשה אותו אך ורק עם האויב לשעבר. קודם כל האויב הובס במלחמה, או ניצח במלחמה, או החליט לסגת עקב שינוי אסטרטגי, שלא לטובתו, או נאלץ להשתכנע מהסיבות הפנימיות שלו, שלא רצוי לו להמשיך במלחמה. תמיד קודם כל אויבך גמר להילחם, אחר כך עשית איתו שלום.
התוספת "לשעבר" יוצרת שוני תהומי בין הסיסמה לבין הביצוע. כל הסכמי השלום בין מדינות לא יצרו את השלום, הם רק קבעו בכתובים את המצב הקיים והסדירו את הפרטים. אירופה כרתה שלום עם צרפת אחרי תבוסת נפוליאון, השלום בין הדרום לצפון בארה"ב נכרת אחרי תבוסתו של אחד מן הצדדים. הסכם השלום בין ברה"מ לבין גרמניה המערבית נחתם כשלושים שנה לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה. במשך התקופה הזו היו בין המדינות האלה קשרים דיפלומטיים ואפילו מעט מסחר ותיירות.
הסיסמה "שלום עושים עם האויב" נועדה למנוע סטייה מהקו האידיאולוגי "או השלום - או השטחים" השולט. מי שאינו מורגל בקריאה בין השורות ושמיעה בין המלים, סופו להתרגל לאמרות כאלה ולהחשיב אותן לחלק מהשכל הישר והידע הכללי, שאין טעם להקדיש להן הרהור נוסף. זה נכנס למוח כחלק מהשפה, ככלל נימוס, כמו האמירות האוטומטיות "מה נשמע? - בסדר". כל מוישה זוכמר מצוי ממטולה עד אילת, מוקפץ ממיטתו באמצע לילה, למראה חמור הסבר של שכנו "השלומניק" ולמשמע שאלתו הגוערת: עם מי עושים שלום, מוישה? - יימתח דום וינבח תשובה המיידית על פי פקודות המטכ"ל: "שלום עושים עם האויב, המפקד!!!"
