בוועדת החוקה של כנסת ישראל הדליף שר ממולח אחד, רעיון על אמל"ח, יום-הדין לדיכוי מתנגדי ה"הינתקות" - כדורי מלח. נראה ששליפה זו לא היתה קרי, אלא מלֶחֶת (מלאכת) מחשבת. רצוי לכן לפענח את כוונת המשורר ולראות, לא רק איזה תבשיל ממליח אדונו, אלא מה השורש הרוחני של המלח הזה. אמנם עד שזלג רעיון המלח, כבר הדליף מישהו אחר מהחבורה, באינטרנט, מסמך מצמרר על הפקודה המבצעית לטיהור גוש קטיף מיהודים עם תאריכי דמה ומאות הרוגים, וכמעט ייתר את הברקת המלח. אך כדי לא לערב "שמחה" ב"שמחה", יש ראשית לתת למלח את כבודו.
ובכן, ברור שאם היה מדובר רק על אמצעי להכאיב ל'מלח הארץ', יש חומרים שונים שיכולים לעשות את העבודה. באופן מעורר כבוד; לתפארת מדינת ישראל. לאו-דווקא מלח שולחן. אך למלח ערך סגולי ייחודי. בכך הוא חיוני להצלחת ה"הינתקות" - הפרויקט "המאחד", כפי שהתבטא מצפצף מנדט הבוחר ותוצאות מישאל הליכוד. בלי מלח העסק לא ימריא. ואם ימריא לא יהיה כשר!
ובכן, קודם כל ולפני הכל: המלח מכאיב פיזית, וכאן הרי צריך כאב. כי מדובר על שלום. אם כי, "חד-צדדי". ושלום, כידוע, דורש "ויתורים כואבים" ו"קורבנות שלום". אך בידוע הוא שיהודי זקוק להמחשה מהם "ויתורים כואבים", אחרת לא יתפוס. כי בשמאל ויתורים על הארץ הם שמחה גדולה - משאת החיים, ולא ברור שם מה הקשר בין ויתור על הארץ והחיים ובין כאב. לכן, למיעוט הזניח הזה שאצלו עקירה ושמחה לא הולכים יחד - ה"מתנחלים", צריך להמחיש את הכאב. ורצוי בדם. ולכך אין מתאים ממלח.
כדורי מלח מכניסים לאווירה. הם גם מתירים את הירי וגם לא הורגים (על השלב הבא - המסמך המצמרר במוד בלוני הניסיון של אולמרט, לא מדברים). אמנם אף אחד לא טוען שזה בריא, במיוחד לא לבעלי לחץ דם גבוה, אך מה זה לעומת שאר הסיכונים שלוקח 'מלח הארץ'?
המלח ממחיש שהתהליך סגור, שאין תקווה, ובכך הוא הוא כלי נשק שלא יסולא בפז לעקירה. והרי, כדי שהניסיון החדש יצליח, את גוש קטיף צריך לעקור לא רק פיזית, אלא גם, ובעיקר, רוחנית. לעקור מתודעת היהודי לדורי דורות. להשמיד את כל ספרי ההיסטוריה הנוכחיים והעתידיים בהם ייכתב הפרק של מהפכת גוש-קטיף. זה מחייב מחייב לזרוע את גוש קטיף מלח ולחרוש אותו מלח. וצריך להתחיל בקטן - מכדורי מלח כמובן. בנוסף, הרי כל יהודי יודע מה עושה המלחה לבשר, וברווזי הפצמ"ר-ים של גוש קטיף, בוודאי ישמחו לסיים הפגזה בהמלחה. ואם במשהו סגור עסקינן, המלח גם טוב למולך. אשכנזי מצוי, שאצלו ה'ח' וה-'כ' מתבלבלים, יודע מהתקשורת הישראלית שצריך לתת את חלוצי גוש קטיף למולך, ומה ראשית מתנה למולך? לחם ומלח.
המלח מאפשר שידוד מערכות כולל בלי מאמץ מיוחד. לתקופת הטיהור, ישנה צה"ל זמנית את ראשי התיבות של שמו, ללא צורך בשינוי טפסים או חותמות. צה"ל החדש יהיה "צבא ההמלחה לישראל", והמקצוע הנדרש החדש שיוכשר בבה"ד 38 יהיה סַאלְטֶקטוֹר: סלקטור שיקבע מי להמלחה ומי למעצר. קורסי צלפים יוסבו לצלפי מלח, ותאג"ד-ים יכניסו לפק"ל ערכות לטיפול בתאונות מלח. פיקוד העורף, יחד עם מינהלת מל"ח (משק לשעת חרום), יכריזו על המלח כעל אמל"ח, ומכירתו תותר רק עם אישור אחזקת כלי ירי של משרד הפנים ותעודת יושר מהמשטרה (כאשר ברור מה יוסבר למשטרה שיהיה הקריטריון ליושר בתקופת המלח).
ואם תשאל, מהיכן הפלפל לשר הנכבד להרתם לזרות מלח על הארץ וה"מתנחלים"? למה שלא יסתפק בתפקיד המכובד של אחראי על שינוע ירויי-המלח מזרחה, ברכבות? כאן צריך לומר לזכות כבוד השר, שהוא אינו שמאלן חדש שיצא מהארון. הוא היה מאז ומעולם עקבי בשינאתו לארץ ישראל, לערכיה ולמתנחליה, ורק טבעי הוא, שכשסוף סוף, אפשר לירות בהם מלח, שמאלנים חדשים יחכו בתור. יש וֶתֶק בישראל!
נותר רק סיכון אחד בכל מיזם המלח: הסיכון שכבוד השר, או עוקר שמח אחר שיוביל את כוחות ההמלחה, פתאום יסתכל אחורה. לראות את החורבן. או אז, כמו אשת לוט, הנ"ל עלול להפוך לנציב מלח. לא נעים, אבל יכול לזכות בתהילת עולם. עכשיו זה בטח נוצץ עוד יותר...
