לא הייתי מטריח את עצמי להתייחס, במסגרת זו, לתופעה הישראלית ששמה "עוזי כהן", אלמלא הפנו את תשומת ליבי לתגובתו המתקושרת, של מי שעומד להיות דוגמן של משחות שיניים - לשאלות נוקבות שהציגה לפני כמה ימים עמותת אומ"ץ הפועלת למען מינהל תקין וצדק משפטי וחברתי לראש עיריית רעננה, זאב ביילסקי, בעניין חשד להעדפות חריגות שזוכים בעיר מגוריהם עוזי כהן ובני משפחתו.
עוזי כהן קיבל שדרוג אישי, בגלל יכולת בחישה ותיחמון במרכז הליכוד. כהן הציע, באחד המקומונים בשרון, לאנשי עמותת אומ"ץ שיש לי הזכות והכבוד לעמוד בראשה, לנשק לו באחוריו. זו הייתה תגובתו לפניית המקומון.
מאחר שמעולם לא נשקתי באחוריו של אף אדם, אני שומר לעצמי את הזכות להיות עקבי ולדלג גם על ישבנו של עוזי כהן, ולעסוק דווקא בראשו, בהנחה שיש אצלו פער בין שני איברים אלה - למרות שהקידום הפוליטי שלו ברעננה, שבה הגיע למעמד של סגן ראש עיר, כל יכול, ואחר כך בליכוד שבה הוא נחשב למושך בחוטים שזכה בכפיל בתכנית "ארץ נהדרת": המדגים לעיתים מציאות של תקשורת ישירה בין עוזי כהן לבין ראשי המדינה.
אני שואל את עצמי: כיצד קרה שבמרכזה של מפלגת השלטון צמח אדם, שחרף יכולותיו הדלות ומגבלותיו השקופות, הוא נחשב מזה זמן לא רק כקבלן הקולות הראשי שלה, אלא גם כ"הוגה דעות" של חברי המרכז, וכמי שמרשה לעצמו להופיע בשמם ולומר מה הם חושבים ובמי הם בוחרים.
כשנוח היה לעוזי כהן לפעול נגד ההינתקות, לא הייתה לו בעיה לעלות על הבריקדות ולעורר את הרושם שהוא מדבר בשמם של מאות חברי המרכז. וכשהיו אליו פניות מצידם של כמה מקברניטי המדינה שהוא נהנה מחסדם, לא הייתה לו בעיה לברך על ההינתקות. ויש עוד כמה דוגמאות טובות. ספק אם עוזי כהן מכיר את המילה אופורטוניזם, אבל הוא קורץ מהחומר הזה.
עוזי כהן ידע מאז ומתמיד לא רק מאיזה צד מרוחה פרוסת הלחם השלטונית, אלא כיצד אפשר ל"מרוח" שרי הממשלה ולסדר את אחיו בתפקידי ייעוץ אצל שר החוץ סילבן שלום ואצל השר לביטחון הפנים גדעון עזרא. עמרי שרון יודע היטב מתי לחבק אותו חיבוק דובי שאי אפשר לחמוק ממנו.
עם השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, יש לעוזי כהן קשר מיוחדים. עובדה, כאשר הייתה השבוע פריצה לאחד מקרובי משפחתו וניידת המשטרה לא הגיעה במהירות שהייתה דרושה לעוזי כהן, הוא טילפן ישירות אל השר לביטחון פנים ומיד הגיעה ניידת. כאשר נשאל על כך גדעון עזרא במשדר רדיו, השיב שהמכשיר הסולולרי שלו לא חסוי וכל אזרח יכול לפנות אליו.
חברי מרכז הליכוד למדו בזה אחר זה כיצד אפשר ליהנות ממנעמי השלטון, במישרין או בעקיפין, כדי לקבל טובות הנאה, וכיצד ניתן להפעיל אישית לוחצת על שליחיהם ונבחריהם על תנאי בשעה שהם באים תכופות בהמוניהם למשכן הכנסת ויוצרים מהומות.
עד לאיזו רמה הגיעה רמת התביעות של חברי מרכז הליכוד, ניתן היה ללמוד מצעדו של אחד מחברי המרכז שביקש דמי תיווך בסך של לא פחות מ-100 אלף דולר, ממפעל שמייצר חומרי גלם לטנק המרכבה. הוא נימק את בקשתו בכך שעלה בידו לשכנע את שר הביטחון, שאול מופז, להעביר את רוע הגזרה ולמנוע את הסגירה המתוכננת של פרויקט המרכבה מסיבות תקציביות... מופז אומנם חזר בו מהכוונה ויצור הטנק הישראלי נמשך.
ניתן להניח שמורה הדרך של אותו חבר מרכז היה עוזי כהן. אחרי כל זאת, אין להתפלא על כך שוועדה מפלגתית בראשותו של השר מאיר שטרית, שמונתה בשעתו על-ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, במטרה לשנות את שיטת הבחירות בליכוד, עלתה על שרטון.
הוועדה המליצה לעבור לשיטת הפריימריס, שבמסגרתה כל חברי הליכוד יבחרו את מועמדיהם לכנסת הבאה, ובעקיפין - לממשלה ולראשות הממשלה. אלא שמרכז הליכוד לא רצה לאבד את כוחו ואת הנוכחי, והשיטה הישנה שמבטיחה השפעה ישירה ולוחצת של חברי המרכז, תימשך. התיגמול יהיה בהתאם. אין צורך להדגיש כמובן שעוזי כהן היה ה"טבח הראשי".
באחת מתוכניותיו של מיקי רוזנטל, "בולדוג", הוא סיפר על חולה במחלה קשה שאינה מקבלת מקופת החולים שבה היא מבוטחת את התרופה היקרה שעשויה להציל את חיה. רוזנטל לא התעצל, ניגש אל עוזי כהן, ובראיון מצולם שוחח עוזי שלנו ישירות עם שר הבריאות, דני נווה, ללא הכנה מוקדמת. וראה זה פלא: התרופה המיוחלת הגיעה ליעדה. החולה תיזכה בה מכאן ולהבא ללא הגבלה.
מה יעשו אלפי חולים שאין להם קשר עם עוזי כהן ומיקי רוזנטל לא מגיע אליהם? לפעמים מתחשק לי להשמיע את הקריאה התיאטרלית: "זעקי ארץ אהובה". ואז אני נזכר שהארץ הזו הייתה אמורה להיות ארץ זבת חלב ודבש, אבל במרוצת השנים, ככל שרמת השחיתות במדינה הלכה וגאתה, החלב החמיץ והדבש הפך למר,
אנחנו חיים היום למרבה הצער והבושה בארץ נעדרת.
