יוזמתה של מצרים לארח את מפגש הפסגה ב-שארם א-שייח' מהווה נדבך נוסף בפעילות הקונסטרוקטיבית של קהיר ליצירת תנאים הולמים לחידוש המו"מ בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית. הגם שפעלתנות זו של הנשיא המצרי משרתת אל-נכון את מגמותיו של מובארק להגמוניה אזורית ולשדרוג מעמדה של מצרים בעיני וושינגטון ומדינות האיחוד האירופאי, דומה כי מבחינתה של ישראל, רב החיוב על השלילה בסוגייה זו.
מבט רטרוספקטיבי מפוכח כלפי מאפייני ההתנהלות המצרית מאז פרוץ האינתיפאדה החמושה מעלה שורה של סימנים מעידים התומכים בדעה לפיה הובילה קהיר מאמץ עקבי להשגת רגיעה בעימות הישראלי-פלשתיני, תוך הבנה מסוימת למניעיה של ישראל בסיבוב הלוחמה הנוכחי. בגישתה של מצרים לא נעדרה ביקורת נוקבת כלפי מהלכי ההונאה והרמייה של ערפאת, אולם נוכח רגישות מעמדה בעולם הערבי, נמנעה קהיר מהוקעה בוטה של ה"ראיס".
דומה כי דווקא הצד הישראלי כשל בהערכת כנות כוונותיה של מצרים, תוך טיפוח הדעה לפיה מניעי המצרים נגועים במזימתיות וניזונים ממוטיבציה העוינת בבסיסה את האינטרסים של ישראל. גם בשל כך, זכו יוזמותיו של הנשיא מובארק ל"כתף צוננת" כל אימת שהדיפלומאטיה המצרית ניסתה להפגין נוכחות.
העדפת מאמצי התיווך האמריקניים על פני מהלכים מ"בית היוצר" המזרח תיכוני הסתברו, כך נראה, כבחירה שגויה, ובפועל העכירו - גם אם זמנית - את אווירת היחסים בינינו לבין המצרים ובעקיפין גם את קשרי ירדן - ישראל. אין לשלול את האפשרות כי פנייה ישראלית יזומה אל הנשיא מובארק, כבר בשלבים המוקדמים של האינתיפאדה, הייתה עשויה להמריץ את הנשיא המצרי לכופף את ידיו של ערפאת. זה האחרון נתקל לא אחת ב"נחת זרועו" של מובראק, ונאלץ ל"התקפל".
מפתיע הדבר שגם סביב מהלכיה הנוכחיים של מצרים בהקשר הישראלי-פלשתיני נוקטת ישראל במידה רבה בקו של "חשדהו", וההליכה ל"פסגת שארם" נעדרת סממנים של חדווה. הציפייה לבניית אקלים של תקווה ואמון רב-צדדי נוכח התמורות המהותיות המסתמנות בקרב הרשות הפלשתינית, נעכרת לנוכח דברי תוכחה מטעמה של האסכולה המסתייגת מתפקידה המוביל של מצרים בתיווך האזורי. נושא דברה של אסכולה זו הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אשר אינו מחמיץ כל הזדמנות הנקרית בדרכו להוקיע את מהלכי קהיר ואת האיום הצבאי הנשקף לישראל מפניה.
קיים ספק אם מתן ההד לדבריו של ד"ר שטייניץ בכלי התקשורת משרתים את עניינה של ישראל, שכן בסופו של יום יקוטלגו דברים אלה, בראייה המצרית והערבית, כמייצגים הלכי רוח בקרב דרג מקבלי ההחלטות בישראל. זאת ועוד, ההססנות בצד הישראלי בכל הקשור למימוש ההסכמה העקרונית להצבתם של 750 שוטרי משמר גבול חמושים בצד של רפיח המצרית, מקורה בעיקר, ההתפלספות "פורמליסטית" סביב הנספח הצבאי להסכמי "קיימפ דיוויד".
ברי כי ידי המצרים אינן נקיות מאחריות לאי-בלימת הברחות הנשק מסיני לעבר רצועת עזה, אולם ניכר כי ישראל מקמצת בכל מה שעשוי לייצג סממנים של רחישת כבוד למאמציה של קהיר גם בהיבט זה, דבר שהיה בו כדי לשמש מאיץ חיובי למוטיבציה המצרית. הסחבת בהסדרת עניין פריסת אנשי הביטחון המצריים לאורך "ציר פילדלפי" המשתלבת בחשדנות כלפי קהיר, ובהצגת היערכות זו על-ידי גורמים מסוימים, כמציבה איום צבאי עתידי לישראל, מחייבת פיתרון מזורז, שהוא פרוצדוראלי גרידא.
חשוב להפנים את העובדה שהסכם השלום בין ישראל לבין מצרים הוא אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים שלנו, ויש לעשות את המיטב כדי לשמרו, לטפח אותו ולשדרגו. המשך הצגתו כ"שלום קר ועויין" מייצרת סתירה פנימית העלולה להעיב על הסיכויים הטמונים בתמורה האזורית המסתמנת. הן הנשיא מובארכ והן המלך עבדאללה הירדני פועלים בארצותיהם בתוך סד של אילוצים, שבחלקם טומנים בחובם סיכונים פוטנציאליים ליציבות משטריהם. לפיכך ראוי כי הדיפלומטיה הישראלית תוביל קו הצהרתי בעל יסודות חיוביים יותר כלפי קהיר ועמאן, שכן מתוך אווירה אזורית נינוחה יותר עשויים לצמוח פירות מהותיים יותר כבר בטווח הזמן הקצר.