ביומיים האחרונים גדל מאוד נפח ההסתה נגד הימין. האמתלה לכך היתה ה"התקפה" הנוראה והאיומה נגד לימור לבנת, בהיותה בבית הקברות באזכרה למפקד לח"י, אברהם "יאיר" שטרן הי"ד.
למקרא הכותרות, שבישרו לעולם כולו כיצד שרה בישראל הותקפה וכמעט נרצחה נפש בידי פורעים ימניים, מיהרתי לגלוש לתוכן הידיעות. ובכן, ההתקפה האיומה כללה, על-פי הדיווח באתר ynet, את הצעקות המחרידות הבאות: "תגידי לימור, יאיר היה תומך בלגרש יהודים? לעקור יהודים? לעקור בתי כנסת? בושה! בושה וחרפה!". שלום ירושלמי, כתב "מעריב" שאינו חשוד באהדה לימין, מדווח כי הבריונים הימניים צעקו "תעשו משאל עם", ו"אנחנו מתביישים בך". העיתונאים החרוצים לא ידעו, משום-מה, לדווח על מעשה כלשהו שעשו הצועקים, או על נפנוף בחרב, בסכין, בכלי-יריה או לכל הפחות באבן. בריונים שכאלה, מן הסתם לשונם חדה ופוגעת יותר מכל כלי המשחית הללו, שלא היו בידיהם.
הממונים המקומיים על אכיפת החוק והסדר מיהרו, כמובן, לסלק מהמקום את הצועקים הללו, ועם ישראל כולו נחרד כשקרא כי לימור לבנת החווירה. כל קורא ממוצע הסיק מהדברים שהחיוורון כיסה את פניה מחמת הפחד מפני הפורעים, ורק שוטה כמוני שיער כי אולי היה זה חיוורון של מי שכלימתו וערוותו נחשפו לעין כל, ונאלץ לשמוע כיצד נראים מעשיו המבישים בעיני האזרחים שאינם סמוכים על שולחנו הפוליטי.
אל יהי ספק בלבכם: לימור לבנת מבינה היטב כי מעשיה מבישים ומעוררי בחילה, על פי ההשקפות שדגלה בהן עד עתה, ואפשר לשער בביטחה כי גם הוריה יוצאי לח"י - שלא לדבר על אחיה נעם - משמיעים באוזניה דברים לא-פחות חמורים.
לשמע ההתקפה הרצחנית הזו על לימור היקרה, מיהרו ראש הממשלה וחבורת מזדנביו - וכמובן, צדיקים גמורים כמו שמעון פרס - לגנות, להזהיר, למחות, להתריע ולבשר לנו כי האלימות הימנית שברה הפעם כל שיא. מר מזוז, שלא מכבר הודיע כי החוק יאכף ללא משוא פנים, מיהר ליזום חקירה משטרתית ממצה. הוא התעלם, כמובן, מהעובדה שהוא-עצמו כבר הוכיח איפה ואיפה ביחסו לסרבנים, שלשמאלנים שבהם כבר הביע בגלוי אהדה וסימפתיה, ואילו הימנים שבהם חוטפים בימים אלה מנחת זרועו והוא מבטיח כי אותה זרוע תוסיף להיות נטויה.
פרשת ההתקפה המילולית על נתניהו בכפר חב"ד, שכללה - שומו שמיים! - ניקוב גלגלי מכוניתו, הרימה לשחקים את זעקות השבר של השמאל והתקשורת. אילו הייתי ראש שב"כ, הייתי מודה למפגינים על שהסבו תשומת ליבי לרשלנות המאבטחים, שלמרבה המזל נחשפה במקום ידידותי כמו כפר חב"ד ולא אל מול אקדחו של מתנקש. אך גם פרשה זו, שעל-פי הדיווחים כללה רק, או כמעט רק, צעקות גנאי שבתחום המותר על-פי חופש הדיבור, משמשת לצדיקי החוק להליכה צעד נוסף בדרך לסתימת פיותיהם של אנשי הימין.
אני מבכה את פרפורי דעיכתה של הדמוקרטיה שלנו. דמוקרטיה אינה מערכת טכנית של בחירות חשאיות ביום הבחירות, כפי שסבורים רבים בטעות, אלא מערכת שלמה של חוקים - ויותר מכך של מנהגים ומוסכמות חברתיים שאין סוטים מהם - שמטרתם לאפשר לאזרח חופש הדיבור והתנועה, כל עוד אינו מאיים בפועל או נוקט צעדים לעשיית מעשה פלילי.
אילו בבריטניה העז שוטר להשתמש בכוח נגד מפגין, שצעק לעבר ראש הממשלה צעקות מנומסות ולגיטימיות-בהחלט כמו אלו ששמעה לימור לבנת, המנגנון לאכיפת החוק היה פועל נגד השוטר ולא נגד המפגין. זכות ההפגנה, לבטח זכות הזעקה, היא יסוד היסודות של משטר חופשי, אך אצלנו דבקים צדיקי השמאל בדמוקרטיה הפורמלית ואפילו את הסבתא שלהם לא מעניין חופש הדיבור של מתנגדיהם. מובן מאליו שהכל על-תנאי ולפי נוחות הזמן, כאשר ממשלת ישראל, באישור הכנסת ובברכת האופוזיציה הראשית (ה"מערך" של רבין ופרס) יצאה למלחמת לבנון, ידע השמאל לזעוק ולמחות לא רק שדרוש "קונצנזוס" בעם כולו לנקיטת צעד חמור, אלא גם כי "שרון רוצח", ובפתח ביתו של ראש הממשלה בגין הוצב שלט שבו סומן מספר ההרוגים במלחמה ההיא.
כל אנשי השמאל, חרדי דת זכויות האזרח, יודעים אמיתות אלו, אך מספר האנשים ההגונים בהם קטן עד להחריד. הגון כזה הוא עיתונאי מעריב רפי מן, שלפני ימים אחדים הדגיש במאמרו כי המשטר חייב לאפשר גם לקיצוניים שבמתנגדיו להשמיע קולם. למרבה הצער, כותבי דברים כאלה כה מעטים, עד שתספקנה אצבעות יד אחת לספירתם.
