רק בארצנו יכול ניגוד אינטרסים לקדם תועלת אישית במסווה של מינהל תקין.
במהדורה המקוונת של הארץ (17.3.02) נכתב, כי בשל הקשיים התקציביים של חברת הטלוויזיה בלווין: "ועדת השרים לענייני הפרטה אמורה לדון בבקשת בזק לאשר לה הזרמה נוספת בסך 40 מיליון דולר".
חברי הוועדה הם: ראש הממשלה (ראש הוועדה), והשרים סילבן שלום, מאיר שטרית, דליה איציק ואלי ישי".
הידיעה מוסיפה ומוסרת, כי: "השר שלום מנוע מהשתתפות בדיון בשל ניגודי אינטרסים. משפחתו היא בעלת מניות מרכזית בחברת הכבלים ערוצי זהב, המתחרה בחברת הלווין",
אולם, וכאן טמון העוקץ: "בהיעדרו של שלום נחשב קולו כקולו של מי שמתנגד להצעת ההחלטה".
רוצה לומר, על-מנת לשמור על מנהל תקין, אסור לשר שלום להשתתף בתהליך קבלת החלטות, בו טמונה לשר ולמשפחתו תועלת אישית. אולם בה בעת, האיסור להשתתף בקבלת החלטות לעיל, מביא מניה וביה לכך, שקולו של השר יזקף לצד ההחלטה שהיה מקבל השר לו מותר היה לו להצביע לפי האינטרסים המשפחתיים.
מה הועילו חכמים בתקנתם?
במקום לדאוג לכך שאת מקום השר שלום בהצבעה זו ימלא שר אחר, נטול זיקה אישית לעניין, חסכו מהשר שלום את הצורך להתחבט בסוגיית המנהל התקין, ומראש הניחו לקולו לקדם אינטרס משפחתי.
אכן, מינהל תקין לעילא ולעילא ...
