וועידת שארם, לא הייתה בדיוק רעיון חדש, זה כבר קרה ולא כל-כך מזמן, מעט לפני הבחירות 96'. פרס היה אז היורש לאחר רצח רבין וציפה בכיליון עיניים לבחירתו המשכנעת לראשות הממשלה, לראשונה בחייו. מסע הטרור, ששטף את הארץ איים לקלקל את אווירת הניצחון הבלתי-נמנע.
נו, ששמעון פרס יתבלבל? לא ולא - מי כמוהו יודע, שהמציאות מורכבת מתרגילים ביחסי ציבור ודעתם של הבוחרים מתגבשת על בסיס "התחושות", שהמועמד מעביר להם.
דבר ראשון: לשפר את "תחושת הביטחון" של תושבי ירושלים, שספגו מכות קשות. לבירה הובאו חיילים, רובם טירונים בעליל, שהוצבו בתחנות האוטובוסים ברחבי העיר על-מנת להשרות על התושבים את התחושה הרצויה. החיילים המשועממים שרפו את הזמן ולאחר מספר ימים סולקו. התחושה שופרה, הכול בסדר.
בינתיים, פרס עבד על שלב ב': לארגן ועידה בינלאומית למלחמה בטרור. בוועידה השתתפו כל המי ומי של המזרח התיכון וסביבתו, כולל ביל קלינטון, שהטריח את עצמו עד שארם-א-שייח' למען הצלת עורו האלקטוראלי של ידידו.
הוועידה הייתה לא יותר מפוטו-אופ חסר משמעות: גינו את הטרור, הצטלמו עם פרס והחליטו להקים ועדות משותפות לבבל"ת - הצגה עלובה של חוסר האונים העולמי מול הטרור. ארבע שנים לאחר הוועידה בשארם-א-שייח' החלה מלחמת הטרור בישראל, שנה אחת אחר-כך הגיע הטרור למולדתו של ביל קלינטון.
אמנם נכון לאותו רגע, התרגיל כמעט והוכיח את עצמו: רק 30 אלף קולות הפרידו בינינו לבין החוויה המזעזעת לראות את הנרקיסיסט הסופני הזה נבחר לראשות הממשלה בבחירות אישיות.
פרס אוהב וועדות בינלאומיות, כמוהו גם מנהיגי ערב, שלאורך עשרות שנים לא היו מוכנים לדבר ישירות עם ישראל אלא דרשו לכנס "ועידה בינלאומית לפתרון המשבר במזרח התיכון". הסיבה ברורה: בוועידה בינלאומית ניתן למרוח ולמסמס, כמו בוועדות פיוס, שהקים האו"ם אחרי מלחמת העצמאות - בינתיים אפשר להרוויח משהו מהיחסים עם המשתתפים המערביים. לאורך כל העשורים האלה ישראל התנגדה נחרצות לוועידה הבינלאומית - עד ששמעון פרס החליט אחרת.
ראש הממשלה היה יצחק שמיר, הרוטציה כבר הייתה מאחוריהם, מה יעשה לו שמיר, ידיח אותו? ומה עם השנתיים בראשות הממשלה, ששמיר עדיין זכאי להן? הוא ילך לבחירות באמצע הקדנציה?
שמיר שהה בחו"ל ופרס הטיל פצצה: ישראל מסכימה לוועדה הבינלאומית!, כי שמעון פרס אינו זקוק לאישור מאף אחד, לא מהממשלה ולא מאזרחי המדינה. אי-בחירותו לראשות הממשלה בישראל מעולם לא היוותה סיבה לא לנהל את המדינה בפועל.
לאט ובהתמדה הוא בנה לעצמו מעמד מיוחד בצמרת המדינה. הוא מוסד בפני עצמו, שליט בלתי מעורער. רק הוא יכול לעמוד בראש מפלגה בעלת 19 מנדטים ולזכות בשררה, כאלו שני שליש הכנסת בכיסו.
פעם סיפרו עליו אגדות "אמא ערבייה", "מניות בתדיראן" - אז היום כולם כל כך מתביישים בגלל זה, שהוא יכול להרשות לעצמו כל מה שהוא רוצה: מי יאמין לגיליים החדשים אודות ההשקעוה המפוקפקת בחברות הרש"פיות אחרי התנפצות האגדות הישנות?!. צריך להיות שמעון פרס כדי להפיק תועלת מחיבור שמועות עליו על-ידי היריבים.
רעיון לתרגיל מבריק, לתשומת לבו של פוליטיקאי מתחיל: קח יוזמה, אל תחכה למזל, פזר שמועות הכי מרושעות שתמציא אודות עצמך, הן תתבררנה כלא נכונות, אחר כך תוכל להרשות לעצמך כל שחיתות שתעלה בראשך ותהיה חסין לנצח...
דר' כריסטיאנסן, שהתפטר מוועדת פרס נובל בעקבות הענקת הפרס לערפאת, העיד כי טריה לארסן הפעיל לחץ חסר תקדים על הוועדה לכלול את פרס בין מקבלי הפרס. אישתו של לארסן, שגרירת נורווגיה בישראל בזמנו, השתדלה אצל ממשלת נורווגיה לתרום לעמותה הבינלאומית "מרכז פרס לשלום". כעבור זמן העניק "המרכז" 50 אלף דולר לכל אחד מבני הזוג לארסן כהוקרה על "התרומה לשלום". ממשלת נורווגיה הרימה גבה והגברת לארסן נאלצה להעביר את החמישים שלה לממשלתה.
מה היה המעשה הכול כך נאצל, שבגינו בני הזוג היו ראויים לפרס כל כך נדיב מארגון, שהוא עמותה? יש כבר איזה שלום הודות להם? הם מנעו איזה פיגוע? כשזה כל כך מריח שוחד, נראה כמו שוחד ונשמע כמו שוחד - אז אולי זה בכל זאת שוחד? סתם מוישה זוכמר מפתח-תקווה בגלל פחות מזה היה מזמן רואה את השמיים מרושתים, אבל - פרס? הרי הוא אמר, שזה לא שוחד, אז העניין סגור.
באותן הבחירות של 96' השתמש נתניהו בסיסמה קצרה וברורה "פרס יחלק את ירושלים". פרס והפודלים נפגעו עד עומק נשמתם מן "ההסתה", רק שעד אז, עוד בחייו של רבין, כבר הספיק יוסי ביילין לאשר בשיחה ישירה עם דוד בדין, שכבר ב-93' ישראל התחייבה בפני ארה"ב לסגת לקווי 67'.
לפני הבחירות 99' אהוד אולמרט גינה את השימוש בסיסמה הנ"ל שלוש שנים לפני-כן, זמן קצר לאחר מכן תמך פרס בבחירות לראשות עיריית ירושלים באולמרט נגד חברו של פרס למפלגה שמעון שטרית.
מה זה בשביל שמעון עושה-הפלאים שלנו ראשי הליכוד? - סחורה עלובה. הם כל כך הרבה זמן בצמרת והם עדיין כל כך טירונים, בסוף כל אחד נופל בפח של איזה שחיתות קטנה... הוא הרי מסוגל לארגן לעצמו פרס נובל בתמורה לשוחד שאפילו לא הוא בעצמו משלם, אז מה זה יועץ משפטי קטן או איזה שופט פה ושם? בסוף - כ-ו-ו-ו-לם ירקדו לפי החליל שלו.
יש אומרים, שכבר אין הבדל רב בין "עבודה" לליכוד - הצחקתם אותי, הרי הם פשוט התאחדו! מפא"י לא יכלה לנצח את הליכוד בבחירות, אז היא בלעה אותו. היום אנחנו נשלטים על-ידי גוף אוליגרכי מונופוליסטי מושחת אחד, שניתן לכנותו לפא"י. הפלג ל' מביא את המנדטים, הפלג השני מביא את השלטון, האידאולוגיה ותוכניות הפעולה.
אלה רק רסיסי הביוגרפיה העשירה של שמעון פרס, שעוד מחכה לאיש מקצוע חריף, שיחקור ויאסוף את הרסיסים יחד ונגלה מחדש את מה שיכולנו גם בעצמנו לדעת ולנחש. איך הוא עושה את כל זה? איזה בריתות פוליטיות בלתי אפשריות לכאורה הוא כורת, מנצל ומפר?
עוד יבוא פעם מישהו מבפנים ויספר - בסוף תמיד מישהו בא ומספר, אולי בעוד שנים רבות, כשרבים מהנפשות הפועלות כבר לא יהיו איתנו - ואיך שאנחנו נתאכזב וניאנק: איך אפשר? איך קרה, שאריאל שרון הפך לפודל חנפן של שמעון פרס? איפה היו כולם? רק חבל שניקולו מקיאוולי לא חי איתנו היום: היה לומד מה זה באמת אמנות השלטון וכותב "הנסיך למתקדמים".
פרשיות השחיתות של שרון, אולמרט ובכירי לפא"י אחרים ממשיכות להעסיק אותנו בחבילה אחת עם הפרשייה הכוללת של מזוז, יועץ החיפוי של הממשלה. יש הרבה מה לומר בקשר לפרשיות האלה ואחדים מן העיתונאים עדיין אינם מתייאשים אלא ממשיכים לומר את דברם.
לא באתי לחדש בקשר לזה אלא רק להביע פליאה על השימוש הרב במלה אחת, שלדעתי היא איננה רלוונטית לנושא: "תימהון".
אומרים: "ההחלטה התמוהה של היועץ", "ההתנהלות של ראש הממשלה מעוררת תימהון"... סליחה, מעוררת מה? הרי מדובר כאן בשיטה ישנה ומשומנת עד כדי כך, שהייתי מבין את התימהון אם יועץ ממשלתנו היה מקבל החלטות הפוכות.
על-מנת שהמערכת לאכיפת החוק תאכוף את החוק על שועי הארץ באותה תקיפות, שהיא אוכפת אותו על סתם דוד פינטו ממעלה-אדומים, בחברה חייבים לתפקד מנגנוני הדמוקרטיה ההכרחיים: תחרות אמיתית בין מפלגות יריבות על דעת הבוחר ותחרות בין כלי התקשורת על תשומת לבו של הציבור והעיקר - הציבור הרגיש להפרות החוק של שועיו. לכל אלה יש העצמה לא רק לחשוף את השחיתויות בצמרת אלה גם להילחם בהן.
כידוע, אנחנו, הציבור הישראלי, מאד אוהבים את העצמה שלנו, עצמת העם התובע שלטון דמוקרטי נקי. אנחנו שומרים על העצמה הזאת טוב-טוב במזווה נעול, שלא תתבלא מרוב שימוש, חס וחלילה.
אנחנו עם מאד אמוציונאלי, יש לנו מגוון אדיר של תגובות והרגשות ואני יכול להבין כמעט את כולן. אני יכול להבין את האנשים, שמתמלאים זעם ורוצים לרוץ ברחוב ולעשות משהו. אני מבין את אלה, שכבר אין להם כוח, הם נאטמים והולכים לראות כדורגל. אני מבין את אלה, שמתמלאים ייאוש ושותים אלכוהול כדי לשכוח מעט את הזוהמה. אני רק לא מבין את האנשים, שעדיין מגיבים בתימהון...
