אפשר לקרוא לזה הינתקות, אפשר לקרוא לזה התנתקות, אפשר לקרוא לזה היפרדות, אפשר לקרוא לזה סיום הכיבוש או סיום השליטה בעם אחר. לא משנה איך נקרא לזה, מעשית זו בריחה. אנחנו לא יוצאים משם להנאתנו, אנחנו "יוצאים" משום שהעם הפלשתיני החליט שהוא לא רוצה שום סימן, שום צל ושום רמז שלנו בסביבתו הקרובה. כך הוא רואה את השלום שלו איתנו ולשם השגתו הוא היה מוכן להילחם מלחמה נוראה, שגרמה (ותמשיך לגרום) סבל רב גם לו וגם לנו. כניעה ללחץ הנגרם מן המלחמה הזו איננה יציאה כי אם בריחה.
אנחנו יכולים לצאת כן בהסכמה או לא בהסכמה, אנחנו יכולים לצאת תוך סיכולים ממוקדים או תוך שמירת פרופיל נמוך, אנחנו יכולים לצאת בריצה בלי הנעליים כפי שיצאנו מלבנון או לאט תוך פיזום שירי מולדת. לא משנה איך נצא, ה"יציאה" איננה נובעת מתוך אידאולוגיה ציונית, גם לא מתוך התלהבות אלא מסיבה פשוטה מאוד: את הקרב הזה במערכה הפלשתינים ניצחו! האמת הזו צריכה להיאמר גם אם היא מאוד קשה לשמיעה ולהפנמה.
כן, הפלשתינים ניצחו אותנו. הם היו מוכנים לשלם הרבה עבור הניצחון הזה. הם היו נכונים להדרדר מוסרית עד כדי שליחת "לוחמי החופש" שלהם לטבוח בנשים וילדים תוך בניית תרבות שלמה של הערצת טובחי המונים לתפארת מדינת פלסטין. תרבות שהגיעה לשפלות שלא תאמן עם הפצת הפולקלור העממי של חלוקת טובות הנאה מיניות לשוחטי המונים, לאחר מותם כביכול. מלבד הנכונות להדרדר מוסרית הם היו מוכנים לסבול חיים קשים מאוד תחת מוראות מלחמה שהתחוללה גם בין ובתוך בתיהם. לרגע הם לא היו מוכנים לוותר על "זכותם הלגיטימית" לטבוח בנו. האם היה כדאי? כנראה שכן, הנה אנו בורחים.
האם עלינו לחלק להם פרסים על כך?... עד כאן! שלום עושים עם אויבים, זה נכון, אבל מי שחשב שלעשות שלום ולעשות אהבה אלו ביטויים נרדפים, פשוט התבלבל לגמרי. לעשות שלום זה לדון, להתווכח, להתמודד, לפעמים (כמו במקרה שלנו) גם ממשיכים להילחם תוך כדי. המושגים "שלום" ו"לעשות שלום" הינם מושגים שונים לחלוטין, אולי אפילו מנוגדים.
המילה "שלום" בהחלט עלולה להטעות. מאביסים אותנו בביטויים מלבבים כמו: "תהליך שלום", "קורבנות שלום", "חדוות שלום", "ניחוחות שלום". יש בינינו גם "חובבי שלום" שנהנים לרחף ב"פנטזיות שלום", ואולם בל נטעה: כל עוד לא ייכון שלום, שלום אמיתי - אנחנו במלחמה. לצערנו יש לנו כבר מספיק ניסיון לדעת שכשהטרור יוצא לפגרה (הודנה) זה רק מאחת מהסיבות הבאות: כדי להתחמש ולהתארגן מחדש, כדי לזכות בנקודות מדיניות ולמצוא חן בעיני העולם, כדי לעורר תקוות או פשוט משום שהוא חטף מכה קשה מצה"ל והוא כרגע לא יכול. לא, זה לא משום שהוא כיתת את חרבותיו לאתים (אם מישהו התבלבל בטעות)...
אילו היינו מגיעים באמת לפשרה היסטורית, אילו היתה תחושת פיוס, אוירה רגועה של תום עידן הלחימה, אולי היה ראוי לדון בסוגיית שיכונים לפלשתינים צעירים. לצערנו, המצב היום שונה. את דמם של קורבנות הטרור אין לחלל בכך שנאפשר גם לרשת אותם לאחר שנרצחו. את דמם יש לזכור בין היתר על-ידי אנדרטה אילמת בצורת ע"י חורבות שיזכירו גם לנו וגם לאויבינו מה בדיוק אנו חשים כלפי ניצחונם שהושג בעזרת פשעים נגד האנושות כדוגמת פיגועי ההתאבדות.
חשוב להבין שהטרור איננו מייצג את עצמו בלבד או נשלח מטעם עצמו. הוא זוכה לאהדת האוכלוסיה, הוא בעצם הדרך העיקרית של העם הפלשתיני להיאבק בנו. העם הפלשתיני ערב לטרוריסטים, קורא להם "לוחמי חופש", מכנה את הטבח ההמוני שהם מבצעים "התנגדות לגיטימית" ואף דורש את שחרורם מהכלא.
בחברה ש"שהידים" הם גיבורי התרבות שלה וראשי אירגוני טרור הם מנהיגיה הרוחניים, ברור לחלוטין שאת הבתים היפים ביותר יקבלו הרוצחים הבכירים יותר. איש לא יוכל להבטיח שבתי הכנסת שישארו יקבלו יחס טוב יותר מזה שקיבל קבר יוסף. חגיגת האבסורד תאפיל על כל טרגדיה יוונית, ולא נוכל לבוא בטענות לאיש משום שכל הארוע יערך בהפקתנו, בחסותנו ובעצם בהזמנתנו. לו היינו רוצים לשדר מסר לפיו האלימות משתלמת, הטרור כדאי, טבח יהודים הוא השקעה טובה יותר ממשכנתא, לא היתה לנו דרך טובה יותר לעשות זאת.
אם לאחר השפלת הבריחה לא נוכל לישון בלילה עד שנקבל יריקה בפרצוף, וגם אז נחוש צורך בלתי ניתן לכיבוש לומר בנימוס "תודה רבה", הרי שחלוקת פרסים לטרור זה בדיוק מה שעלינו לעשות. בנוגע לבעיית הדימוי של ישראל בעולם, אשר כביכול עלול להיפגע עם מראה ההריסות, אפשר להגיב תגובה קצרה מאוד: מי שמתחנף לרוצחו אינו ראוי להערכה, וגם לא יקבל הערכה. יהא המחיר הכלכלי, הפוליטי וההסברתי אשר יהא, אסור למכור את שארית הכבוד האחרונה על-פי תחשיב כלכלי. מי שמוותר על כבודו בלא גבול, יכול כבר לקפל את הדגל, לאפסן את ההמנון, ולבקש בנימוס מהאחרון שיוצא לכבות את האור.
