אחרי תקופה של שקט יחסי תא הסטודנטים המקומי הנקרא "צדק לפלשתין" הלם שוב באויב הציוני שלו.
הפעם רודפי השלום והצדק ביקשו להצדיק את הצד הפלשתינאי בשיחות קמפ-דיוויד ולהזים את העלילה הציונית לפיה ערפאת הוא זה שהכשיל את "השלום" שהיה במרחק נגיעה. לשם כך הציגו פעילי תאעיוש המקומי לתושבי הרפובליקה העממית של הרווארד את מר קלייטון סווישר Clayton Swisher, מחבר הספר "האמת על קמפ דיוויד".
אדון סווישר הזה, יאנקי צעיר שאת התואר הראשון שלו עשה בנושא מערכת הצדק הפלילי (criminal justice), הספיק להיות זמן מה חוקר פדרלי ומסנן זרים במדור הדרכונים והוויזות (בקונסולית השד יודע איפה), עשה את התואר השני שלו בלימודי המזרח התיכון וחקר את תהליך המשא ומתן בקמפ-דיוויד בקיץ 2000. את הגיגיו הפך לספר, אותו הציג לכ-30-35 איש, קהל פחות או יותר קבוע, חלקו הגדול בעל קשר מקרי למדי להרווארד.
הערב, כך נראה, נועד בראש ובראשונה לקדם את המכירות של הספר לקהל האוהד, אך הצגתה הבלתי אמצעית של עבודתו של סווישר מאפשרת הצצה מעניינת ונדירה לניתוח נקודת השיא בתהליך "השלום" מנקודת מבטו של אמריקני שאינו אוהד ישראל, כאשר נימה אנטישמית קלה מבצבצת מבעד לסקירה מקצועית ומלומדת של הדברים.
כדי להבין את שורשי הכישלון של קמפ-דיוויד, טען סווישר, יש לראות תחילה את הדינאמיקה של התהליך עם סוריה, דינאמיקה שחזרה על עצמה בקמפ-דיוויד, וכן לבחון את שורשי ההצלחה של קמפ-דיוויד הראשון (ההסכם עם מצרים).
כאשר הגיע אהוד ברק לשלטון, כולם (כלומר האמריקנים והסורים? י.ב.) קיוו כי ימשיך בדרך רבין ויממש את "פיקדון רבין" - ייסוג מכל רמת הגולן תמורת "שלום מלא". ברק שכנע את האמריקנים שזה מה שהוא מבקש לעשות - לקיים את אשר רבין הבטיח, מה שהוביל לפתיחת משא ומתן ולפסגת ג'נבה.
אולם, בפסגה נתברר כי ברק אינו מתכוון לממש את "פיקדון רבין" במלואו, אלא חפץ להשאיר רצועת קרקע צרה בידי ישראל, מה שעורר את זעמם הצודק של הסורים, שקיוו להשיג את אשר השיגה מצריים שני עשורים קודם לכן. למרות העיקשות והקשיחות הישראלית, מזכירת המדינה האמריקנית לא רצתה לסכם בנפרד עם פרוק א-שרע על קו משותף והצדדים חזרו איש למקומו בלא הסכם. מייד לאחר מכן באה הנסיגה מלבנון. צירוף שני המאורעות - התמוטטות הפסגה עם הסורים והנסיגה הישראלית תחת לחץ החיזבאללה - העביר לפלסטינאים מסר ברור - הישגים מול ישראל אפשר להשיג בשדה קרב ולא סביב שולחן משא ומתן. האלימות עובדת, משא ומתן - לא.
החטא הקדמון, לשיטתו של סווישר, היה אפוא העדר לחץ מספיק של הגב' אולברייט על אהוד ברק בשיחות עם הסורים, אולם התנהלותו של אהוד ברק בחזית הצפונית חשפה מאפיין חשוב יותר ועמוק יותר של דפוסי השלטון ששררו בארץ בשנים 1999-2000. הנהגת המדינה התנהלה על פי סקרים, ראש הממשלה עשה את אשר הסקרים הורו לו. שמו של סטנלי גרינברג, איש הסקרים של קלינטון (ושל ברק) עלה תכופות בפרק זה של ההרצאה.
ה-"נוחות" האמריקנית כלפי הישראלים והניהול הרשלני של המשא ומתן מצידם הביאו, לשיטתו של סווישר, לכשלון הפסגה בקמפ-דיוויד. השיחות נוהלו "באוויר", ללא מפות, ללא טיוטות, ללא הצעות ברורות ומפורטות. בניגוד וועידת קמפ-דיוויד הראשונה, שם הנשיא קרטר רשם טיוטות בכתב ידו מהיום הראשון ודחף את הצדדים לפתרון שהתווה, בקמפ-דיוויד 2000 הטיוטה ראשונה והיחידה נרשמה בסופו של היום השני. קלינטון לא היה בעמדה נוחה ללחוץ על ישראל יתר על המידה. כפי שהסביר זאת סווישר, בנימה אנטישמית קלה "כאשר אשתך רצה לסנאט במדינת ניו-יורק וסגן הנשיא שלך רץ לנשיאות, אתה לא יכול להוציא פתרון של קבע בשנת בחירות". הרמז היה די ברור - החיזור אחר הקול היהודי מנע כפיית פתרון שהיה רצוי, מכל בחינה אחרת, לאמריקנים.
קלינטון רצה לסיים את קמפ-דיוויד עד אוגוסט, כדי שהפסגה לא תעיב על הקמפיין הדמוקרטי בשנת בחירות. אולם, ההתנהלות האמריקנית בפסגה לא אפשרה להגיע לסיומה "המוצלח". קלינטון היה עסוק בענייני בחירות והאציל את כתיבת הטיוטות והתיווך לצוותו. הצוות האמריקני היה משוסע בחילוקי דעות וריבים אישיים. משבר פרץ בין אנשי מחלקת המדינה לבין המועצה לביטחון לאומי, התנהל קרב בין מרטין אינדיק לדניס רוס על הקרבה לאוזנו של הנשיא, חיכוכים אישיים היו בין מדלן אולברייט לסנדי ברגר. ומעבר לכך, האמריקנים רצו תוצאות ומהר, כדי לא לגרור את הפסגה אל תוך אוגוסט של שנת בחירות.
שיתוף הפעולה בין האמריקנים לישראלים בקמפ-דיוויד היה לטעמו של סווישר הדוק מדי, האמריקנים הסכימו לרוב "הקווים האדומים" של ברק ואף שינו את הצעותיהם שהציעו לצדדים בעקבות בקשות ישראליות, מה שהתפרש בצד הפלשתינאי של המתרס כקנוניה ישראלית-אמריקנית. דניס רוס, שניהל את העניינים בהעדרו של קלינטון סבר כי ישראל אינה חייבת לוותר על כל "השטחים", אלא בניגוד להסדר עם מצריים ועם ירדן, הפלשתינאים יוכלו להסתפק ב-90% מהשטח. בהעדר מפות, בהעדר הצעות וטיוטות כתובות, התחילו ספקולציות בנושא האחוזים. למעשה, בקמפ-דיוויד לא הייתה הצעה רצינית אחת, המפרטת בצורה בהירה את הוויתורים הישראליים, המתרגמת את המילים לתוואי שטח והיוצקת אותם על גבי מפות. לפלשתינאים לא היה למה להסכים בקמפ-דיוויד, משום שלא הוצע להם כלום ברצינות ולכן הפסגה לא צלחה.
בתום הפסגה הנשיא קלינטון עשה טעות נוספת, כאשר למרות ההבטחה המפורשת שלא להטיל אשמה על אף אחד מהצדדים, שיבח את ברק על אומץ ליבו ועל נכונותו ללכת לקראת "שלום" ואילו לגבי ערפאת ציין רק את עצם הגעתו והטיל למעשה את האשמה עליו. לאחר מכן, "מכונת ההסברה הישראלית" (למרבה ההפתעה סווישר גילה כזאת) הציגה את המילים הריקות שנאמרו בקמפ-דיוויד כהצעה רצינית והטילה את האשם על השה התמים, ערפאת. הבעיה הפלסטינית בקמפ-דיוויד לא הייתה "סרבנות שלום", אלא העדרה של הסברה שתבהיר את עמדת הרשות ותציג תמונה "אמיתית" של נבובות ההצעות הישראליות. התחושה היא אפוא כי ברק הלך לפסגה לא כדי למצוא פרטנר, אלא כדי לנקות את ידיו מאשמת המלחמה שתבוא.
ניהול רשלני של פסגת קמפ-דיוויד, שלא הביא ל-"פתרון" פגע גם באינטרס האמריקני. לשיטתו של סווישר, הסכסוך הערבי-ישראלי מעיב על האינטרסים האמריקניים באזור ומכריח את ארצות-הברית לבחון את התמונה האזורית האסטרטגית בפריזמה של אינטרסים ביטחוניים ישראליים. כך, הגרעין האיראני לא היה מעורר את דאגתה של ארה"ב אלמלא היה מסכן את ישראל בגלל הסכסוך, כי את וושינגטון מעניינת באמת ירושלים, לא טהראן. החיילים האמריקנים מתים בעיראק "משום שכמה דיפלומטים התעצלו לעשות את העבודה הקשה". המשך הסכסוך בין ישראל לערבים משליך גם על המוטיבציה של בן-לאדן להמשיך ולהילחם בארה"ב. מדברים אלה השתמע בבירור כי מוטב לאמריקנים להביא לקץ הסכסוך במהרה כדי להשתחרר מנטל המחויבות לבטחונה של ישראל.
הפתרון הוא אפוא להכין את דעת הקהל האמריקנית והעולמית ל-"שלום", מתוך מודעות כי הפלשתינאים לא יסכימו ולא יוכלו לקבל פחות ממה שכבר הוצע להם וממה שקיבלו מצרים וירדן בזמנו - מילוי כל דרישותיהם עד תומן. בשאלה אחת סירב סווישר לגעת - והיא שאלת הפליטים וההתעקשות הפלשתינאית על זכות השיבה. כנראה שיש שאלות לא נוחות גם ל-"צדק" הפלסטיני.
שני הרהורים עלו בראשי בעקבות דבריו של מר סווישר, אני אומר זאת כאזרח מן השורה ולא כאיש מקצוע, על כן יסלח לי נא הקורא אם טעיתי:
1. מבחינה מדינית אהוד ברק הינו כסיל מסוכן. הרושם שהוא מתנהל לפי סקרים נוצר לא רק אצל מבקריו מבית, אלא גם אצל צופים עוינים מן החוץ. הוא בא לפסגת קמפ-דיוויד הגורלית כאשר ספק אם הוא עצמו ידע מה ייצא ממנה ומה הוא מבקש להשיג. התנהלותו במהלך משא ומתן, כמו גם הנסיגה מלבנון, לא היו פרי תכנון מדיני, אלא הרפתקנות חסרת אחריות.
גם אם החליט לעשות וויתורים מרחיקי לכת לפלשתינאים ולחלק סופית את ארץ-ישראל (דבר שהוא אסון, לדעתי), הוא פעל ללא תכנית אב, ללא התוויית מטרות מדיניות ברורות וללא ניסיון ליישם את תכניתו בצורה עקבית במהלך המשא ומתן. הוא התייחס לאחד הרגעים החשובים והרי הגורל בתולדות המדינה כאילו היה זה אש-לילה של הצופים, כאשר האלתור והחובבנות באו במקום בו נדרשו תכנון ותבונה מדינית.
לאיש כזה אסור לתת לפקד על פלוגה, שלא לומר לנהל מדינה. מסקנה זו תקפה גם לגבי כל מי שהיו שותפים לפסגת קמפ-דיוויד, כולל שלמה בן עמי ודן מרידור, אליהם הציבוריות הישראלית, משום מה, עדיין מתייחסת ברצינות.
2. בין אם בקמפ-דיוויד היו הצעות וטיוטות מפורטות ובין אם אלה היו רעיונות באוויר, היום אין מנהיג פלשתיני שיסכים לקבל פחות מפרשנותו הוא להצעות (או לרעיונות נבובים) שהוצעו בקמפ-דיוויד, וזאת כנקודת פתיחה למשא ומתן.
על ידי כסילותו המדינית אהוד ברק סינדל את המדיניות הישראלית לשנים רבות למתווה הרשלני שתווה וכעת יהיה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי להשתחרר מהמתווה הזה, אם ננסה להגיע למה שקרוי "הסדר קבע". על כן, הברירה האמיתית היא בין "הסדר קבע" שיהיה גרוע לפחות כמו קמפ-דיוויד (נסיגה כמעט לקו הירוק, חלוקת ירושלים, הכרה עקרונית בזכות השיבה עם ייבוא "סמלי" של עשרות עד מאות אלפי ערבים לתוך הקו הירוק), לבין המשך העימות עם הרשות הפלשתינאית. במצב זה מוטב לא לרוץ מפסגה לפסגה, אלא, לשם שינוי, להתוות יעדים לאומיים ארוכי טווח ולראות בהסדר, או בעימות, אך אמצעים להשגתם.
אחרת, מדיניות של כיבוי שריפות תכלה את הבית.
- * הכותב הינו עו"ד ולומד לתואר שני באוניברסיטת הרווארד בארה"ב
